יש בדיר טלה קטן

“להגיע הנה זה ממש תרפיה”, אמרה מבקרת שהזדמנה לדיר שלנו בדיוק כשהעדר חזר מהמרעה היומי ודקות ספורות אחרי שאחת העיזים המליטה שני גדיים שחרחרים. “יווו, איזה חמוד”, היא ממשיכה ומתפעלת מגדי קטן אחר בתינוקייה, שנולד שבוע שעבר ומתרועע עם אמו כמו שילדים וגורים עושים. הגדיים הקטנים סוחטים קריאות התפעלות וגם קולות צחוק כשהם עדיין מתבלבלים קצת ברגליהם, נופלים וזוכים לליקוק עידוד של אימא עיזה.

מותר להם! אחד מפלאי הטבע הוא האופן שבו גדיים נעמדים על רגליהם דקות אחרי ההמלטה, כשהם עוד רטובים ומסמורטטים. ניסיונות העמידה משעשעים ונוגעים ללב. האם הממליטה, אגב, עושה זאת בעמידה, בשקט ובשוויון נפש (כדרכן של עיזים, מתברר).
מדי פעם היא מלקקת את הוולדות, בודקת מה קורה ומהר מאוד חוזרת לנשנש חציר.

“הכבשים”, מספר נג’אח חלבי, מנהל הדיר של רמת הנדיב, “רועשות יותר כשהן ממליטות ובכלל יש להן אופי משלהן. הן פחות ממושמעות ומנסות לברוח במרעה, אבל העדר שלנו מחונך והכבשים למדו מהעיזים למשל איך לאכול בהליכה ולא רק בעמידה”.

אגב היריון ולידה, מדי פעם קורה שעז בהיריון יוצאת למרעה, משום שעובדי הדיר חשבו שיש לה עוד זמן, ואז היא מפתיעה וממליטה בפארק הטבע. במקרה כזה מוציאים לשטח “אמבולנס עז” (כפי שמכנה נג’אח את הריינג’ר הנוסע בשטח) כדי להחזיר הביתה בנוחות ובבטחה אותה ואת הוולדות ולא לעכב את העדר.

לתינוקייה מתווספים כעת גדיים וטלאים חדשים והצהלה רבה. כדרך הטבע יש גם ולדות שאינם שורדים. העיזים הבוגרות גם הן לא חיות לנצח. לפני שבועיים הלכה לעולמה סבתא רבתא יונית אחרי שחצתה את גיל 12 (גיל מופלג לעז) והעמידה שושלת מפוארת. יונית כבר מזמן יצאה לפנסיה והייתה אהובה על אריאלה פלנר, שמתנדבת בדיר כבר 11 שנה וזכתה להכירה מגיל צעיר. “ליונית הייתה אישיות מיוחדת. לפעמים הייתה מגישה את הראש כדי שילטפו אותה. היא בלטה בעדר בזכות צבעה האפור. שתינו היינו אפורות שיער”, היא צוחקת, ומספרת שגם הצאצאים שלה אפורים וניכר כמה הם דומים לה.
לא לכל העיזים בדיר יש שמות, אבל אחת מהן זכתה לכינוי “המתנדבת”. “היא תמיד קופצת בראש לפני היציאה למרעה כדי לקבל את קולר ה־ GPS ומתמסרת לתפקיד”, מציין נג’אח ומזכיר שהעדר ברמת הנדיב רועה בפארק הטבע על פי תוכנית רעייה סדורה ותנועתו מנוטרת.