כאן לא מתפרצים!

משנות התשעים עד שנות האלפיים היו פרות מתגודדות במכלאה פעילה סמוך לאזור המכונה אצלנו “השדה הגדול” הסמוך לשביל האדום בפארק החוצה אותו.
כדרך הטבע, וכמו בכל מקום בארץ שבו גודרו אזורי מרעה (לבקר ולצאן) ובהם נאספו בעלי חיים, הפרות עשו בשטח את צורכיהן – דבר שהגדיל את ריכוזי החנקן והזרחן בקרקע. מינרלים הם דבר חיוני לקרקע, אך במקרה הזה מדובר בהעשרה קיצונית המשנה את המערכת האקולוגית שלה.
התוצאה היא שמיני צומח המתאימים יותר לקרקע עשירה בחנקן, משגשגים בה בהצלחה רבה. רבה מדי. מינים אלה, כמו ברקן סורי, גדילן מצוי, כף אווז וחלמית (חוביזה), מתפשטים ומשתלטים על הצומח הטבעי שהיה בשטח בעבר. על כן הם מכונים “מינים מתפרצים” (או ניטרופיליים = חובבי חנקן), להבדיל ממינים פולשים, המגיעים מבתי גידול מרוחקים ומתבססים באתרים חדשים תוך כדי שהם דוחקים מינים מקומיים.

בסוף העונה, כשצועדים בשביל האדום בנקודה שבה הוא עובר בלב המכלאה הישנה, שהתפרסה על שטח של ארבעה דונמים, קשה שלא להבחין בצמחים המתפרצים. משני צידי השביל מתרוממים צמחים כמו חלמית לגובה רב, לעיתים אפילו מעל שני מטרים.

עתידות

ההנחה היא שבחמש עד עשר השנים הבאות ידוכאו המינים המתפרצים, ומינים של קטניות ודגניים יצליחו להתבסס בשטח. התהליך ברמת הנדיב מלווה בבדיקות קרקע המאפשרות לעקוב אחר השינוי בריכוזי המינרלים בתוכה. “השאיפה היא שבעוד עשור המטיילים במקום יצעדו על השביל ויראו בשני צידיו נופי מורשת: עצים טבעיים למקום, כמו שזיף, חרוב, זית ועוזרר, שנותנים צל ופירות”, מסכם ד”ר גלסר את חזון שיקום המכלאה. לדבריו, בסוף התהליך ייכתב פרוטוקול שאפשר יהיה לשלוח לגופים שיתעניינו בנושא של שיקום מכלאות, כמו קרן קיימת לישראל ורשות הטבע והגנים.

פרויקט שיקום המכלאה, הניטור והמחקר המלווה אותו נעשים בשיתוף עם ד”ר ליאת הדר, מנהלת תחום המחקר ברמת הנדיב. את העבודות בשטח מבצע צוות היערנים של פארק הטבע.