ב"קינה על אדוניס", שחיבר המשורר היווני בִּיוֹן מִסְמִירְנָה, מתואר כיצד האלה אפרודיטה (קיפְּריס) שומעת על פציעתו של אהובה, אדוניס, ורצה יחפה אחוזת תזזית דרך סבך היער המלא בשיחים קוצניים. הקוצים פוצעים את עורה העדין ודמה, שניגר מאותם קוצים, צובע את הוורדים בצבע אדום, הנהפכים לסמל של תשוקה וכאב.
מתוך לבנת איטונג, חומר טכני שנועד לבניית קירות ומעטפות, חצב בווירטואוזיות הפסָל חיימי פניכל פרח – ורד. כך חיבר פניכל יחד, בפסל אחד, שני דברים שלכאורה רחוקים זה מזה – חומר בנייה גס והדימוי הרומנטי המובהק ביותר, פרח הוורד. החציבה בלבֵנה הגסה חשפה בתוכו את הוורד היפיפה והפכה לרגע את הרומנטיקה לחומר יסוד, כזה הנבנים ממנו.
הוורדים שאנו קונים לאדם אהוב נמסרים לנו לאחר שקוציהם הוסרו, כמו מבקשים להרחיק מן המחשבה את אפשרות הפגיעה וכאבי האהבה ולהגיש את מחוות האהבה בטוחה, חלקה, נטולת סכנה – מטאפורה לפנטזיית האהבה והאושר נטולי הכאב, אולם הקוץ הבודד שנותר בפסלו הרומנטי של פניכל מפרק את הפנטזיה הזאת. דקירה נוספת בהיקסמות מתרחשת דרך שֵם העבודה – "פאסיב־אגרסיב", המרמז גם על עמדה צינית. פניכל משתף שהעבודה על הפסל נעשתה אחרי שברון לב ופרידה קשה, והפסל נוצר מתוך עמדה ביקורתית אל מול הפואטיקה של אהבה.
קוצו של הוורד, שניתן לראותו אצל פניכל כ"רגע של התפקחות", אינו רק דוקר את הפנטזיה. קוצו של הוורד הוא למעשה גם אמצעי ההגנה עליו. אולי משום כך הוא יכול להיקרא לא רק כאיום על האהבה, אלא גם כשומר, כמגן קטן וחד המגונן על דבר פגיע ורך. על גבעול הוורד הרומנטי נותרת תזכורת לכך שהאפשרות להיפגע אינה בהכרח ניגודה של האהבה, אלא חלק ממה שמזמן את הרכּות, מעניק את המשמעות ומאפשר לאהבה להתקיים.
