קוצי האנתרופוקן

זהו חודש קיץ ישראלי חם, ובשולי הכביש והמדרכה מתנשא הגדילן המצהיב כראש מעל גובהו של אדם ממוצע כמו מתַצפת על סביבתו, ומתחתיו אנו, שנקלענו במקרה למפגש לא מתוכנן עם יצורי הפרא של המרחב הישראלי הלא־מבוית, השולי, העזוב – דַרדֶרת אבנים ואדמה חשופה שנותרו מחציבת ההר, עשבים יבשים ופסולת בנייה. דווקא שם, במקום חופשי מניהול מכוון של האדם, יכול יצור הפרא, הקוץ, לצמוח. וכאן הוא גם יכול להנץ כרעיון, כמצע לדמיון חברתי. 

צמחים קוצניים הם חלק ממה שנקרא "צמחייה רודרלית" או "צמחיית חלוץ". המונח "רודרלי", שמקורו באקולוגיה עירונית, נגזר מן המילה הלטינית rudus, שמשמעה הריסות, ומתאר חברות צמחים הצומחות ראשונות ובאופן ספונטני בסביבות מופרעות הנחשבות עוינות: "סדקי מדרכות, אזורים לצד מסילות רכבת וכבישים, אתרי תעשייה, אתרי פסולת או קרקע חרבה" ((Stoetzer, 2018: 297.

באזורי אקלים נוחים יותר מישראל, אלו צמחים כגון שן הארי וילקוט הרועים. בישראל אלו הם הקוצים, המותאמים ליובש ולחום המקומיים, לצד צמחים כמו ילקוט הרועים, סביון חרדל וחרצית. יכולתם להיאחז בקרקע דלה באמצעות מערכת שורשים עמוקה, להרתיע אוכלי עשב על־ידי קוציהם, להפיץ זרעים, להשתרש בקרקע חשופה ולספק מזון למאביקים – מאפשרת להם להתבסס במקום שבו צמחים אחרים מתקשים. 

מהותה של קטגוריה זו (חלוציות, רודרליות) היא הראשוניות שלה – סוגי צמחים המצליחים לייצר חיים ומהר, במרחבים למינאליים דלים – בין עודפי הפעולה האנושית, כמו שולי כבישים או שולי שדות חקלאיים, אזורי השלכת עודפי עפר ובניין או קרקע עשירה בריסוס חקלאי. ה"קוציות" והשוליות טומנות בחובן איזה קסם: פראות והתפרעות, צמיחה על אף ובניגוד, יש מאַיִן. היא מציתה את הדמיון שלנו ומזמנת השאָלה לעולמות האנושיים, מעבר לעולמות הבוטניים. אם בדרך כלל אנחנו רגילות ל"האנשה" של סוכנים לא אנושיים, כאן נראה מהלך הפוך – בוטניזציה של העולם האנושי. האנתרופולוגית בטינה שטוצר מ־MIT  שואלת את המונח "רודרלי" (בעברית ניתן להחליף את הרודרלי ב"צמחי מעזבות") ומשתמשת בו כעדשה לחשיבה על האופן שבו בני אדם, צמחים ותשתיות מתארגנים יחד בשולי העיר ובתוך מרחבים של הזנחה, אי־שייכות והפרעה. עדשה זו מאפשרת לראות לא רק אילו צמחים צומחים בהריסות, אלא אילו צורות חיים של אדם–טבע, צורות חיים דיאלקטיות, דיאלקטיות בין האנושי ללא־אנושי נעשות אפשריות מתוכן. 

עדשה נוספת שדרכה ניתן להתבונן בנפלאות הקוץ – ראשוניותו, עמידותו, זקיפות קומתו המטאפורית – היא העדשה האנתרופוקנית. האנתרופוקן, עידן האדם, הוא המונח המקובל לייצוג העידן הגיאולוגי שבו אנו חיים, שבמהלכו הפכה הפעילות האנושית לכוח מרכזי בעיצוב נופים ומערכות טבעיות בקנה מידה גיאולוגי (Crutzen & Stoermer, 2000). מתוך תנאים אלו מתארת האנתרופולוגית הסביבתית המשפיעה אן טסינג את צמחיית השוליים כ"עשבי האנתרופוקן" – מהויות שאינן רק צמחים, אלא משל לאותם יצורים אופורטוניסטיים (צמחים, פטריות ובעלי חיים) המנצלים אזורים שהופרו או נהרסו על־ידי תשתיות אנושיות, תעשייה והשפעות רוחב של הקפיטליזם כשיטה כלכלית רווחת, ומתפשטים באופן בלתי נשלט. מכאן שניתן לתאר את הקוץ גם כ"עשב אנתרופוקני", כאורגניזם שהתפתח והיה קיים הרבה לפני בני האדם ומותאם לסביבות מחיה קשות וכיום משגשג בסביבות שאותן הפך האדם לכאלו – מדורדרות, עניות, קשיחות, הלובש צורות ייחודיות בהתאם לסוג ההפרעה ואי־הניהול שיגיעו לאחר הופעתו (Tsing, 2017). במובן זה הקוץ אינו שארית הפליטה של טבע פראי, אלא צורת חיים אופורטוניסטית המניצה בעולם פגוע: מי שמצליח להיאחז דווקא בשוליים הלא־מנוהלים של סלילה, חציבה, נטישה ויובש, ולהפוך אותם לבית גידול.

על רקע תחזיות אקלימיות קודרות, נקודת המבט הרודרלית והאנתרופוקנית שאנו מאמצות דרך הקוץ מַפרה את ההנחה ש"הריסות ותהליכי חורבן" הם סוף הסיפור של המערכות הביולוגיות והאנושיות בעידן משבר האקלים. בעקבות שטוצר, הריסות הן גם מצע חומרי וחברתי שבו תשתיות, פסולת, אדמה חרבה, בני אדם וגם צמחים מתארגנים מחדש, ולכן אנו מציעות לראות בהן לא רק כמבשרות רעות, אלא גם "נקודת מוצא" להבנת החיים הנרקמים מחדש בתוך סבך האקולוגיה הפגועה (Stoetzer, 2018). כלומר, מה שעשוי הקוץ ללמד אותנו הוא מי יהיו הסוכנים הראשונים להרכיב את העולם לאחר החורבן: אלה יהיו הזרעים, המאביקים, תשתיות פגועות וצמחים עיקשים דרך מנגנונים ביולוגיים אדירים המקבלים עדיפות בתנאי מחסור. בהמשך לכך, אפשר לראות במעזבות מרחבי התארגנות חדשים שאינם מבקשים לשוב למצבם המקורי והטהור, להבדיל ממרחבים נטושים המסמלים כשל והזנחה אנושיים. כפי שהציעה קייטלין דה־סילבי, ניתן להתבונן במרחבים המתארגנים מחדש דרך עדשה מוזיאלית – "אוֹצְרוּת כיליון", המכירה "במשמעות ההיסטורית מבלי לעצור את התהליך" (DeSilvey, 2017: 7). אוֹצְרוּת כזו קשובה לתהליכי שינוי, התפרקות וצמיחה בלתי־צפויה המתרחשים בו, ומאפשרת לחשוב על שימור לא כהקפאה של מצב קיים, אלא כליווי של מקום בעודו נפתח לצורות חדשות של חיים וחומר.

עם זאת, עדשת השוליות, הקוצניות והחלוציות אינה מבטיחה שהחיים אחרי ההפרעה האנושית יהיו טובים, צודקים או מגוונים יותר. במובן זה, הקוץ דווקא מדגים את מה שאן טסינג מכנה "מגוון מזוהם", שהוא "הסתגלות משותפת למערכות אקולוגיות שהופרעו בידי האדם" (Tsing, 2012, 95). בדוגמה של יערות באורגון שסבלו מכריתה תעשייתית, טסינג מראה כיצד גם היער וגם קהילת מלקטי הפטריות שהתקבצה סביבו נושאים היסטוריות של הפרעה אנושית: היער נושא את זיכרון הכריתה התעשייתית, ואילו רבים מקוטפי הפטריות הם שורדי מלחמה, פליטים ומהגרים שנדחקו אל שולי החברה (Tsing, 2015: 18–19). השאָלת ה"מעזבות" לעולמות אנושיים – מינים זרים, אנושיים ולא־אנושיים כמשגשגים באזורים מופרים – מקבלת כאן תיאור קונקרטי. 

במאמר אחר טסינג מתארת את החזרה של הטבע אל הפראי לאחר ההפרעה כ"עתיד אמביוולנטי" (Tsing, 2017). אותו הקוץ המצליח להתגבר על תנאי המחיה הקשים ושמזין מאביקים, הוא גם צמח כוחני העלול לדחוק מינים אחרים ולפגוע במגוון האקולוגי בה בעת שהוא מייצב את הקרקע ומכין אותה למעגל החיים הבא. כפי שטענה שטוצר: "פרקטיקות אלה אינן הישרדות פשוטה ושמחה בתוך חורבות, והן גם אינן חופשיות מיחסי כוח" (Stoetzer, 2018:317). הקוץ מאתגר את שפת ה"שותפות" שאנו מבקשים להעמיד במרכז: מעבר מניהול אוטומטי המבוסס על סלידה מצמחי מעזבות, אל ניהול יחסי, קשוב ומסתגל, המכיר ביכולתם של חיים להתארגן מחדש מתוך תנאים של הפרעה, הזנחה וחורבן – שאנו יצרנו.

לסיום, הנוף המטופח שאנו תופסים ותופסות כ"טבעי" הוא למעשה תוצר של השקעה וניהול מתמידים. ההתמקדות בצמחייה הרודרלית חושפת כמה עבודה ואנרגיה משקיע האדם כדי לייצר מראית עין של הסביבה הקבועה, היציבה והעקבית שאנו מכירים:

"בני אדם נוטים לנסות לנהל דברים: אדמה, מבנים, אפילו נהרות. אנו משקיעים כמויות עצומות של זמן, אנרגיה ומשאבים בהטלת רצוננו על הטבע, על מבנים קיימים או כאלה שירשנו, בחלימה על פתרונות קבועים, על אנדרטאות לשאיפות ולחלומות שלנו. אבל בתקופות של רפיון, דעיכה או קריסה, היכולות שלנו כבר אינן מספיקות לכל הניהול הזה" (Callenbach, in DeSilvey, 2017: 16).

אנחנו מציעות את העדשה הרודרלית כפרספקטיבה חדשה על העת הנוכחית, ושואלות האם ניתן להבין את השינויים שחלים בנוף לא רק כאובדן, אלא גם "כשחרור אל מצבים בלתי צפויים ופתוחים" (DeSilvey, 2017). כלומר, במקום למקד את המאמצים בהחזרת הנוף למצבו הקודם, הרודרליות מאפשרת לבחון כיצד חיים עם השינוי שקורה בלאו הכי. במובן זה, ניתן לחשוב על הקוץ כהזמנה לשינוי תפיסת ה"שימור" הקלאסית אל תפיסה של "אוצרות הכיליון": קשב לתהליכי התפרקות, שחרור והתארגנות מחדש, בלי לנסות להתנגד אליהם ולטשטש את עקבותיהם ללא הרף.

רשימת מקורות

Crutzen, P. J., & Eugene F. S. (2000). "The 'Anthropocene'". Global Change Newsletter, 41: 17–18.

DeSilvey, C. (2017). Curated Decay: Heritage beyond Saving. Minneapolis: University of Minnesota Press.

Stoetzer, B. (2018). "Ruderal Ecologies: Rethinking nature, migration, and the urban landscape in Berlin", Cultural Anthropology, 33 (2): 295–323. doi:10.14506/ca33.2.09.

Tsing, A. L. (2012). "Contaminated diversity in 'Slow Disturbance': Potential collaborators for a liveable earth". RCC Perspectives (9):95–97. doi:10.5282/rcc/6228.

Tsing, A. L. (2015). The mushroom at the end of the world: On the possibility of life in capitalist ruins. Princeton, NJ: Princeton University Press.

Tsing, A. L. (2017). "The buck, the bull, and the dream of the stag: Some unexpected weeds of the Anthropocene". Suomen Antropologi: Journal of the Finnish Anthropological Society, 42 (1): 3–21.