האם דמיינתי מיד חופש גדול לשם הבקשה לצרור שירים בעניין קוצים? האם צבע צהוב נזרק לי בעין מסמא? השמש היא לב העניין והיא זו החולשת על הפיכת הצמחייה למיובשת ועל עליית אחוזי הסוכר בפירות המבשילים. והעברית מחזיקה בתוכה את החיתוך של קוץ, ככל הנראה מלשון 'קץ' ו'קיצוץ', סופם של דברים, והקיץ קץ ההבשלה, קץ העונה החקלאית, השדות מתייבשים ומתמלאים בקוצים; אך גם שיא אריית התאנים. קיץ משמעו בעברית גם תאנה, קטיפת התאנים, ארִייתָן, ואז הפיכת הפרי הטרי ליבש בשמש, ההבטחה לשימור המזון, הדאגה לכלכלת הזמן. הסחרור הזה סביב הפעירה של החסר והכאב והדקירה המשוננת, של קצות הדברים, ההתעוררות ליופיים, לגעגועים, לאובדן, והמתיקות החבויה האיומה של הגוף המבקש עוד זמן, זמן ליופי, זמן לאהבה, זמן לשיכוך – ואין מרגוע. ואיך יכול להיות באלימות המתמדת של היקיצה, ועם זאת של ההיפתחות להבשלה של הכאב. לעזאזל – הפקעות הללו של היובש הקוצני, המחודד, שהעברית מכילה בידיעה עתיקה של דרישה לעוד ועוד מִמתיקות הזמן בגופים, בפירות, ברצון לחזור למקום שנעקרנו ממנו ועקרנו אחרים, למושג הגבול, הקָצה, כשמירה על נפש, על חוק, ולפריצה של הגוף לכל התעללויות הזמן והרוח, ושוב הכיסוי של הזמן על הבעירה.
אז אלו השירים מהקיץ שיש בו את הערגה הארוטית והקינה האקסטטית של לאן כל הכוחות הנאספים יובילו (ראב), דרך היקיצה בחלום אל פריחת הקוץ והחיתוך של "האני", קץ "האני" השלם (וולך), ובהשאלה, הקוץ כקצהו המחודד של היופי הלועג לאי־השלמות (זכריה), ואז יזהר, ס. יזהר, שהוא הזיקוק והזיכוך הלשוני בעברית המודרנית של שפת הקוצים והשמש, שפת ההתעלות והשעמום, האכזריות והרכות של מה שהשמש "צולהבת" לאדם ולצומח, ואז אל המקומות, היאחזויות באדמה של עקורים ומהגרים שיושבו, שדרות ועקיר, והגירוש מהאדמה, כאשר הזיכרון של הקשר של האהבה והנאמנויות כרוך בקיץ ובקוצים, בהבטחה המגולמת בהעדר כמקום שמעבר למקום, כהבטחה תמידית לתנועה, להיפתחות לעולם (אדף ודורויש וסלהוב), לצער העולם; ושם על הצלב, מעין סימן הסימנים של הקוץ בבשרנו, והקוץ של האשמה, אבות ישורון צלוב, צומת של תרבויות לא מרפות, הנעוצות בבשר וברוח. ולבסוף, השאלה בהיפוך (אס) – מדוע היופי זקוק לקצה הממרר. ובקצה הרחוק – הילדוּת, ופו הדב, והתיאבון הבריא לקוצים של איה.
כי יש בנו תיאבון לקוצים
