אסופה קצרה בעקבות קוצים בשירה הישראלית

האם דמיינתי מיד חופש גדול לשם הבקשה לצרור שירים בעניין קוצים? האם צבע צהוב נזרק לי בעין מסמא? השמש היא לב העניין והיא זו החולשת על הפיכת הצמחייה למיובשת ועל עליית אחוזי הסוכר בפירות המבשילים. והעברית מחזיקה בתוכה את החיתוך של קוץ, ככל הנראה מלשון 'קץ' ו'קיצוץ', סופם של דברים, והקיץ קץ ההבשלה, קץ העונה החקלאית, השדות מתייבשים ומתמלאים בקוצים; אך גם שיא אריית התאנים. קיץ משמעו בעברית גם תאנה, קטיפת התאנים, ארִייתָן, ואז הפיכת הפרי הטרי ליבש בשמש, ההבטחה לשימור המזון, הדאגה לכלכלת הזמן. הסחרור הזה סביב הפעירה של החסר והכאב והדקירה המשוננת, של קצות הדברים, ההתעוררות ליופיים, לגעגועים, לאובדן, והמתיקות החבויה האיומה של הגוף המבקש עוד זמן, זמן ליופי, זמן לאהבה, זמן לשיכוך – ואין מרגוע. ואיך יכול להיות באלימות המתמדת של היקיצה, ועם זאת של ההיפתחות להבשלה של הכאב. לעזאזל – הפקעות הללו של היובש הקוצני, המחודד, שהעברית מכילה בידיעה עתיקה של דרישה לעוד ועוד מִמתיקות הזמן בגופים, בפירות, ברצון לחזור למקום שנעקרנו ממנו ועקרנו אחרים, למושג הגבול, הקָצה, כשמירה על נפש, על חוק, ולפריצה של הגוף לכל התעללויות הזמן והרוח, ושוב הכיסוי של הזמן על הבעירה.

אז אלו השירים מהקיץ שיש בו את הערגה הארוטית והקינה האקסטטית של לאן כל הכוחות הנאספים יובילו (ראב), דרך היקיצה בחלום אל פריחת הקוץ והחיתוך של "האני", קץ "האני" השלם (וולך), ובהשאלה, הקוץ כקצהו המחודד של היופי הלועג לאי־השלמות (זכריה), ואז יזהר, ס. יזהר, שהוא הזיקוק והזיכוך הלשוני בעברית המודרנית של שפת הקוצים והשמש, שפת ההתעלות והשעמום, האכזריות והרכות של מה שהשמש "צולהבת" לאדם ולצומח, ואז אל המקומות, היאחזויות באדמה של עקורים ומהגרים שיושבו, שדרות ועקיר, והגירוש מהאדמה, כאשר הזיכרון של הקשר של האהבה והנאמנויות כרוך בקיץ ובקוצים, בהבטחה המגולמת בהעדר כמקום שמעבר למקום, כהבטחה תמידית לתנועה, להיפתחות לעולם (אדף ודרוויש וסלהוב), לצער העולם; ושם על הצלב, מעין סימן הסימנים של הקוץ בבשרנו, והקוץ של האשמה, אבות ישורון צלוב, צומת של תרבויות לא מרפות, הנעוצות בבשר וברוח. ולבסוף, השאלה בהיפוך (אס) – מדוע היופי זקוק לקצה הממרר. ובקצה הרחוק – הילדוּת, ופו הדב, והתיאבון הבריא לקוצים של איה.
כי יש בנו תיאבון לקוצים.

שִׁיר קַיִץ יָשָׁן 
אסתר ראב  

הַקַּיִץ הוּא –
הַפְּרָחִים עַל שִׂמְלָתִי;
שְׂדֵה־הִשֶּׁלֶף,
הַמִּשְׂתָּרֵעַ בָּאֹפֶק,
וּשְׂפָתֶיךָ הַנָּחוֹת
עַל שְׂפָתַי;
הַקַּיִץ הוּא –
פְּרָגִים אַחֲרוֹנִים,
מַאְדִּימִים –
בִּצְהַב־שָׂדוֹת;
מַמְטֵרוֹת
קְרִירוֹת;
גְּדֵרוֹת לַחוֹת –
בַּחֲצוֹת;
עוֹר הַכָּתֵף
הַשְּׁזוּפָה –
כַּלֶּחֶם הַטּוֹב
בְּכַפּוֹת־יָדֶיךָ –
הַחֲזָקוֹת;
לְשַׁד־הַבְּקָרִים
סְפוּגֵי־טַל –
עוֹדָם דּוֹלְקִים,
מִבַּעַד עַרְפִלֵּי־זְמַן.

1965
מתוך "תפילה אחרונה"

---

 
אסתר ראב 

דְּרָכַיִךְ כְּאָז –
מַהְבִּילִים
וּלְצִדֵּיהֶן
מִזְדַּקְּרִים –
בַּרְקָנִים גֵּאִים –
נוֹטְפֵי מוֹר,
בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים
חַמֵּי־שְׂרָף
לְעֵת צָהֳרַיִם;
גַּנֵּי־בַּנָּנוֹת
מְנַפְנְפִים יְרֻקּוֹת,
בִּכְנָפַיִם קַלּוֹת;
פַּרְדֵּסִים –
כִּבְדֵי עַלְוָה –
כְּבָהֲמוֹת בְּתוֹךְ נָהָר –
רוֹבְצִים רְווּיִים,
מוֹצְצִים מַיִם בַּחֲשַׁאי;
וְתַחַת אוֹקַלִיפְּטוּסִים,
מְדַבְלְלִי־שֵׁבֶט –
גַּגּוֹת עַלִּיזִים
מַאְדִּימִים;
שְׁבִילִים עוֹד מִתְפַּתְּלִים
בְּאַדְמַת־בּוּר צְחִיחָה,
וְעַל גִּבְעַת־חוֹל
לִבְנֶה
אַלּוֹן בּוֹדֵד גּוֹחֵן;
רַק דְּרָכַיִךְ –
סְרָטִים שְׁחוֹרִים,
עוֹצְרֵי־נְשִׁימָה
נִבְלָעִים
תַּחַת אוֹפַן מָהִיר –
לְלֹא הֵלֶךְ,
לְלֹא סוּס וְגָמָל:
טְרַקִּים טְרַקְטוֹרִים
בּוּלְדּוֹזֶרִים גִ'יפִּים וְקוֹנְטֶסוֹת
כְּעֵדֶר מְטֹרָף –
בִּדְרָכַיִךְ מִשְׁתּוֹלְלִים.

1969
מתוך "תפילה אחרונה"

קורנליה 
יונה וולך

בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה הַשֵּׁד
הוֹפִיעַ וְאָמַר לְקוֹרְנֶלְיָה
שֶׁזֶּה הַזְּמַן וְקוֹרְנֶלְיָה
שֶׁחַסְרַת יָזְמָה וּמֻכְרָחָה
קוֹרְנֶלְיָה וְהַשֵּׁד הָלְכוּ
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה לִקְטֹף סִרְפָּדִים
הַשֵּׁד הִתְעַיֵּף וּפָרַשׁ
לקוֹרְנֶלְיָה פְּרִיחַת סִרְפָּדִים וְקָטְפָה
אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב מַמָּשׁ
שֶׁקוֹרְנֶלְיָה שֵׁדָה אֲדֻמָּה
בַּבֹּקֶר הָאֲנָשִׁים עָשׂוּ לָהּ
כִּי הֵם חָשְׁבוּ שֶׁקוֹרְנֶלְיָה שֵׁדָה אֲדֻמָּה
וְקוֹרְנֶלְיָה לֹא יָדְעָה
תָּמִיד הִיא חָשְׁבָה שֶׁעוֹשִׂים לָהּ
כִּי הִיא קוֹרְנֶלְיָה.

מתוך: "דברים"

---

ענת זכריה

הַיֹּפִי מַזְכִּיר לַאֲנָשִׁים רְגִילִים אֶת גְּבוּלוֹתֵיהֶם, אֶת הַסּוֹפִיּוּת
שֶׁלָּהֶם. הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלֹּא קָרוּ בַּמְּצִיאוּת גְּלוּיוֹת לָעַיִן כְּמוֹ
חֹד בַּרְזֶל שֶׁל שִׁמְשִׁיָּה.

מתוך: "נחיה ונראה"

---

מתוך: "צלהבים"

---

שדרות 
שמעון אדף  

לָקַח לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה לֶאֱהֹב
אֶת הַחוֹר בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם הַזֶּה.
פַּקְעוֹת הַכֻּתְנָה הֵפִיצוּ לֶהָבָה לְבָנָה
וְהָרוּחַ הָיְתָה בְּעוֹכְרֵי הַבְּרוֹשִׁים,
עַד שֶׁרָאִיתִי לָרִאשׁוֹנָה,
בְּעַיִן נְכוֹנָה,
אֶת הַבָּתִּים חַסְרֵי הַתִּחְכּוּם תַּחַת גַּג הָעֲנָנִים,
עַד שֶׁשָּׁמַעְתִּי
אֶת הַהֶמְיָה הֲמֻפְלָאָה שֶׁל הָרְחוֹב.
לַחַשׁ אַחֲרוֹן שֶׁפָּלְטוּ גַּלֵּי הָאַסְפַלְט
הִתְעָרֵב
בְּרַחַשׁ טְרִיקַת הָעֶרֶב עַל הַקַּרְקַע,
כְּקוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה נִשְׁכַּחַת, שֶׁבָּגַד בָּהּ
וְסִפֵּר אֶת הָאֱמֶת שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה
לְהַסְתִּיר בְּפָנֶיהָ.
עַשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁל שְׁחִיקָה
לִמְּדוּ אֶת הַיְּלָדִים לְלַטֵּף אֶת הַמַּיִם בָּאֶבֶן,
לְשַׁכְשֵׁךְ בִּשְׁלוּלִיּוֹת סִירוֹת נְיָר בְּתִקְוָה מְגֻחֶכֶת.
עֲבָרָן הַקִּרְקָסִי שֶׁל הַנְּעָרוֹת פָּרַח בְּהֶנֶף שֶׁל חֲצָאִית
כְּשֶׁהֶהָמוֹן נִסֵּר אוֹתוֹ בְּמַבָּטוֹ.
רַק מְקוֹמוֹת חַסְרֵי אַהֲבָה זוֹכִים לְאַהֲבָה מֻחְלֶטֶת.

מתוך "המונולוג של איקרוס"?

---

נֶצַח הַצַּבָּר  
מחמוד דרוויש  

לְאָן תִּקַּח אוֹתִי, אָבִי?
אֶל צַד הָרוּחַ, בְּנִי…

… וְהֵם יוֹצְאִים מֵהַמִּישׁוֹר, בּוֹ
בָּנוּ חַיָּלֵי נַפּוֹלְיוֹן גִּבְעָה לְאִתּוּר
צְלָלִים עַל חוֹמַת עַכּוֹ הָעַתִּיקָה –
אוֹמֵר אָב לִבְנוֹ: אַל תִּירָא. אַל
תִּירָא מִשְּׁרִיקַת הַכַּדּוּרִים! הִצָּמֵד
לֶעָפָר וְתִנָּצֵל! עוֹד נִנָּצֵל וְנַעֲלֶה עַל
הָהָר שֶׁבַּצָּפוֹן, וְנַחֲזֹר כַּאֲשֶׁר
יָשׁוּבוּ הַחַיָּלִים לְבָתֵּיהֶם בַּמֶּרְחַקִּים

– וּמִי יָגוּר בַּבַּיִת אַחֲרֵינוּ
אָבִי?
– יִשָּׁאֵר עַל כַּנּוֹ כְּפִי שֶׁהָיָה,
בְּנִי!

מִשֵּׁשׁ אֶת מִפְתָּחוֹ כְּמִי שֶׁמְּמַשֵּׁשׁ
אֶת אֵיבָרָיו, וְנִרְגַּע. וְאָמַר לוֹ
וְהֵם חוֹצִים גָּדֵר שֶׁל קוֹצִים:
זְכֹר, בְּנִי! כָּאן צָלְבוּ הָאַנְגְּלִים
אֶת אָבִיךְ שְׁנֵי לֵילוֹת עַל קוֹצֵי צַבָּר,
וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹדָה. עוֹד תִּגְדַּל, בְּנִי
וּתְסַפֵּר לְמִי שֶׁיִּירְשׁוּ אֶת רוֹבֵיהֶם
אֶת קוֹרוֹת הַדָּם עַל הַבַּרְזֶל…  
– לָמָּה עָזַבְתָּ אֶת הַסּוּס לְבַדּוֹ?
– כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה חֶבְרָה לַבַּיִת, בְּנִי,
הֲרֵי הַבָּתִּים מֵתִים כְּשֶׁדַּיָּרֵיהֶם נֶעֱדָרִים…

הַנֶּצַח פּוֹתֵחַ אֶת שְׁעָרָיו, מֵרָחוֹק,
לְאוֹרַחַת הַלַּיְלָה. זְאֵבֵי הָעֲרָבוֹת
מְיַלְּלִים עַל יָרֵחַ מְפַחֵד. אָב
אוֹמֵר לִבְנוֹ: הֱיֵה חָזָק כְּסָבְךָ!
טַפֵּס אִתִּי עַל גִּבְעַת הָאַלוֹנִים הָאַחֲרוֹנָה
וּזְכֹר, בְּנִי: כָּאן נָפַל הַיָּנִיצָ'רִי
מֵעַל פִּרְדַּת הַמִּלְחָמָה, הִצָּמֵד, הַחֲזֵק מַעֲמָד
כְּדֵי שֶׁנָּשׁוּב

– מָתַי, אָבִי?
– מָחָר. אוּלַי בְּעוֹד יוֹמַיִם, בְּנִי!

וְהָיָה מָחָר נִמְהָר לוֹעֵס אֶת הָרוּחַ
בְּגַבָּם בְּלֵילוֹת הַחֹרֶף הָאֲרֻכִּים.
וְהָיוּ חַיָּלֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְקִימִים
אֶת מִבְצָרָם מֵאַבְנֵי הַבָּתִּים. וְהֵם
מִתְנַשְּׁפִים בְּדֶרֶךְ קַנַא: כָּאן
עָבַר אֲדוֹנֵנוּ בְּאַחַד הַיָּמִים. כָּאן
הָפַךְ מַיִם לְיַיִן, וְאָמַר דְּבָרִים
רַבִּים עַל אַהֲבָה. זְכֹר, בְּנִי
מָחָר, וּזְכֹר מִבְצָרִים צַלְבָנִיִּים
שֶׁכִּרְסְמוּ בָּהֶם עִשְּׂבֵי נִיסָן לְאַחַר
נְדִידַת הַחַיָּלִים…

מתוך "מדוע עזבת את הסוס לבדו", תרגום מערבית: מוחמד חמזה ע'נאים

---

כֻּר הַכְּאֵב 
אבות ישורון  

אֲנִי לְבַד
אֵלִי אֵלִי. 
 
יִסֻּרִים כֹּאֵב
אֵלִי אֵלִי.  

בְּצִפָּרְנַיִם מַסְמֵר
אֵלִי אֵלִי.  

אֲנִי פֹּה
אֵלִי אֵלִי.  

הָרָע רָעֵב
אֵלִי אֵלִי.  

צְלָבִים בַּצִּפָּרְנַיִם
אֵלִי אֵלִי.  

דָּפַקְתָּ בִּי מַסְמְרִים
עִם הָעֹלָם  

קֻם בֹּא
אֵלִי אֵלִי.  

גְּדֹלִים יִסֻּרִים
שֶׁהֵם לְבַד.

מתוך "אין לי עכשו"

עָקִיר 
שבא סלהוב 

אִם אַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת
בְּלִי לִפְנוֹת יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה
אַגִּיעַ לַנְּקֻדָּה שֶׁסֻּמְּנָה בְּאֵשׁ לְבָנָה וּשְׁחוֹרָה
בִּתְהוֹם־אֵינְסוֹף שֶׁל הַלֵּב
וְשָׁם
עָקִיר
הַקֵּן אֵלָיו חָזְרוּ בְּשִׁלְהֵי הַקַּיִץ
הָעֲגוּרִים שֶׁעָזְבוּ בְּרֵאשִׁית הַסְּתָו
חוֹלְפִים מֵעַל
צְרִיפֵי הַמַּעְבָּרָה הַיְּשָׁנִים, שָׁרִים בְּמַסָּעָם בַּעֲרָבִית קְדוּמָה, שְׁבָאִית
קָצִ'ידַת מִלְחָמָה וְגֵרוּשׁ  

בַּחֹרֶף מַאֲפִירָה וּמַעֲמִיקָה מַבָּע וְאַלְפֵי רֹאשָׁנִים
בּוֹקְעִים סָמוּךְ לִגְדוֹת הַבֹּץ הָרַךְ
בָּאָבִיב נִשְׁמָט זֵר שֶׁל פְּרָחִים פְּשׁוּטִים מְאֹד – מִשָּׁמַיִם
מֻשְׁלָךְ
וּכְשֶׁנִּסְגָּר הַצֹּהַר
הַמַּלְאָכִים הַמֻּפְקָדִים עַל טַכְסִיסָיו
שֶׁל טֶקֶס הַפְּרִיחָה, מִצְטוֹפְפִים
נִרְגָּשִׁים
עוֹקְבִים אַחֲרֵי הַיַּלְדָּה הַזֹּאת
שֶׁלְּבַדָּה
תּוֹלֶשֶׁת עָלֶה חַרְצִית אַחַר עֲלֵה חרְצִית

כָּל הַמַּקְהֵלָה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת מְזַמֶּרֶת: אוֹהֶבֶת
לֹא אוֹהֶבֶת, אוֹהֶבֶת
אֶחָד מֵהֶם כְּבָר יָדַע אַךְ הֶחֱרִישׁ
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אָשׁוּב הַבַּיְתָה

הַשָּׂדוֹת הֶאֱדִימוּ וְהִצְהִיבוּ בְּכָל מַשָּׁב שֶׁל רוּחַ
מִסְתַּחְרְרִים כְּמוֹ שִׂמְלַת הַשִּׁיפוֹן
מִימֵי רַוָּקוּתָהּ הַהוֹלִיווּדִיִּים שֶׁל אִמָּא
הַקַּיִץ נִמְשָׁךְ לָנֶצַח, לָנֶצַח

מתוך "תורת החיתוכים"

---

שרון אס 

מִסְתּוֹרִין: 

מַדּוּעַ הַיֹּפִי (וְזִכְרוֹן צְבִירָתוֹ הַחוֹמֵק: לְעִתִּים קִישׁוּשׁ זְרָדִים שֶׁל צִפּוֹר בַּקֶּרַח) 
יוֹלֵד אֶת יְדִיעַת כְּאֵב הַזּוּלַת

מתוך "מוזיקת הנתיב הרחב"

---

א.א. מילן

– נָאֶה – נָאֶה. אֲבָל חֲבֵרְךָ הַחֲבַרְבָּר הֶחָדָשׁ – 
כְּמוּבָן, הוּא רוֹצֶה פַּת־שַׁחֲרִית, מַה שְּׁמוֹ, אָמַרְתָּ?
– נָמִיר.
– וּבְכֵן בּוֹא לְכָאן, נָמִיר.
אִ־יָּה הוֹלִיכוֹ אֶל חֶלְקַת הַדַּרְדָּרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה 
כָּמוֹהָ דַּרְדָּרִית, וְהֶחֱוָה עָלֶיהָ בִּמְנוֹד טֶלֶף.
– חֶלְקָה קְטַנָּה שֶׁשָּׁמַרְתִּי לִי לְיוֹם־הֻלַּדְתִּי, אֲבָל; אֲבָל, אַחֲרֵי הַכֹּל, מָ ה הֵם יְמֵי־הֻלַּדְתִּי, הַיּוֹם כָּאן וּמָחָר 
כְּלֹא־הָיוּ. נְהַג וָלֵךְ, נָמִיר.
נָמִיר הוֹדָה לוֹ וְהֵצִיץ בְּפוּ בְּדַאֲגַת־מָה.
– בֶּאֱמֶת אֵלֶּה דַּרְדָּרִים? – לָחַשׁ.
— כֵּן – אָמַר פּוּ.
– שֶׁנְּמֵרִים אוֹהֲבִים יוֹתֵר מִכֹּל?
– נָכוֹן – אָמַר פּוּ.
– כָּכָה – אָמַר נָמִיר.
כֵּיוָן שֶׁכָּךְ מִלֵּא פִּיו מֵהֶם וְגָרַס גְּרִיסָה רַבָּה.
– אַאוּ! – אָמַר נָמִיר.
הוּא יָשַׁב תַּחְתָּיו וְנָתַן כַּפָּתוֹ בְּפִיו.
– מַה קָּרָה? – שָׁאַל פּוּ.
– צ וֹ רֵ ב – מִלְמֵל נָמִיר.
– חֲבֵרְךָ – אָמַר אִ־יָּה – נִרְאֶה שֶׁנָּגַס בִּדְבוֹרָה.
חֲבֵרוֹ שֶׁל פּוּ פָּסַק מִלְּטַלְטֵל אֶת רֹאשׁוֹ כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִן הַקּוֹצִים, וְהִסְבִּיר שֶׁנְּמִירִים אֵינָם אוֹהֲבִים דַּרְדָּרִים.  
– אִם כֵּן מָה הַטַּעַם לְכוֹפֵף דַּרְדַּר מְשֻׁבָּח 
בְּתַכְלִית? – שָׁאַל אִ־יָּה.

מתוך: הבית בקרן הפו תרגום ו. ישראלית וא.ד. שפירא