שעון השמש ברמת הנדיב. הצל נע לאיטו בקצב קבוע על פני האבן, משקף כבר למעלה משבעים שנה את תנועתו של הזמן. לא ממהר לשום מקום, ובכל זאת איננו עוצר. זהו פסל אבן הממוקם במרכז ערוגת ורדים ומתאר דמות נשית אוחזת שעון שמש בצמוד לביטנה. הדמות שוכבת על מצע הורדים הננסיים ונדמית כאילו היא הורתו של הזמן. שעון השמש, פסל מעשה ידיה של הפסלת רודה טראוב (1913-1993), הוכן במיוחד עבור גן הורדים ברמת הנדיב. רודה טראוב שעלתה לישראל מדרום אפריקה בשנת 1948 יחד עם בעלה, הצייר ישראל (איזי) טראוב, על מנת להתנדב במלחמת העצמאות, זכתה במכרז על הפיסול בגנים מיד עם תחילת עבודת הקמת הגן. הפסל מותח קו בין המודרניזם, ההווה של היווצרותו, ועד 3500 שנה אחורה בזמן אל ממציאיו במצרים העתיקה שניסו להבין ולייצג את הזמן החולף.
פסל שעון השמש בגן הוורדים, רודה טראוב. צילום: מעיין בר יואל
שעון השמש הוא ייצוג של רעיון ה'ממנטו מורי' – ביטוי לטיני שמשמעותו 'זכור את מותך'. 'ממנטו מורי' הוא רעיון פילוסופי־דתי שמופיע כבר בעת העתיקה ומשמש תזכורת לחולשת האדם, לסופיות החיים ולכך שהמוות הוא בלתי נמנע. הרעיון מקבל ביטוי סמלי בציורי ה'וַאנִיטָס' ("Vanitas", בלטינית: 'הבל', מתוך הפסוק המוּכר מספר קהלת "הבל הבלים הכול הבל"). ציורים אלה התפתחו בעיקר בהולנד במאה ה-17 ומופיעים בהם חפצים מחיי היומיום לצד אלמנטים שמייצגים ארעיות כגון שעון, פרי רקוב, נר דועך, עשן. ה'ממנטו מורי' איננה קריאה לייאוש אלא להפך – הזמנה לחיות חיים ערכיים, מוסריים, מודעים, ומתוך כך גם רוחניים יותר, דווקא מתוך ידיעת אי -נמנעותו של הקץ.
שעון השמש מראה את הזמן דרך המחזוריות הפשוטה של אור וצל. הוא נוכחות מתמדת המתבוננת בעיני אבן במחזוריות החיים, מניצני הפריחה עד לנבילה ולמוות הבלתי נמנעים. הבחירה בדמות האישה ההרה מחברת את הזמן הנצחי אל מחזור החיים האנושי ואל הלידה והמוות הכרוכים זה בזה. בכך היא מציבה בפני המבקר את השאלה: האם אנו חיים את הזמן או רק מודדים אותו?
שאלה דומה עולה ביצירת הוידאו-ארט העכשווית 'השעון' של כריסטיאן מארקליי (Christian Marclay). היצירה הינה קולאז' באורך של 24 שעות המורכב מאלפי קטעים קצרים מסרטים הוליוודיים ואחרים בהם מופיע שעון או אזכור של זמן. זוהי יצירה שאין בה עלילה סדורה, רק מבט מתמשך, מדויק, על פסיפס של קטעי זמן כפי שהם מופיעים בסרטי קולנוע מוכרים. הקרנת הסרט לעולם תואמת את השעה המדויקת ביום בו הצופה רואה את הסרט, ובכך היצירה עצמה נעשית אף היא למעין שעון. לכל אורך היצירה האדם מוצג בה שוב ושוב כשהוא בודק, מחכה, מרגיש, בורח או רודף אחרי הזמן. יצירתו של מארקלי לוכדת את תנועת הזמן גם כפי שהיא משתקפת ביצירות הקולנועיות בנות התקופות השונות המוצגות בה. כמו שעון החול ברמת הנדיב, גם היא מתכתבת בעקיפין עם רעיון ה'ממנטו מורי' דרך יחסה האובססיבי לזמן, ההתבוננות הרציפה בחלופיותו, וההכרה בהכרחיותה ובאי-נמנעותה של התנועה הזו.
