ענני המלחמה שאינם פוסקים לנוע מעלינו מאז שבעה באוקטובר (ואף הרבה קודם לכן) משרים צל כבד המעיב על רבים מאיתנו. מעבר לאי־הוודאות הצבאית, מטרידות לא פחות השאלות האם נגזר עלינו להיות מדינה "פוסט־טראומטית"? האם ניתן יהיה להחלים מהאירועים המחרידים? האם הזמן ירפא את הפצעים?
הטראומה כעננה חולפת או כערפל סמיך – סוגיית ה־D
הפרעת דחק פוסט־טראומטית – PTSD (Post-Traumatic Stress Disorder) – מורכבת מארבעה רכיבים. שלושה מהם מתארים את האירוע הקשה שהתרחש ואת תגובת ההלם הטבעית בעקבותיו (Post / Trauma / Stress). הרכיב הרביעי, D – Disorder – "הפרעה", אינו קשור כלל לעבר ולאירוע הטראומטי שהתרחש; מדובר בהפרעה לתפקוד בהווה – לקשרים הבין־אישיים, לעשייה, למימוש העצמי ולאיכות החיים באופן כללי.
הטראומה משולה לעננה המעיבה על החיים, אך עננים, מטבעם, חולפים ונעים ואינם יוצרים חורף וגשם תמידי. הסובל מ־PTSD רואה את העננים השחורים מעל ראשו אשר יורדים ועוטפים אותו כערפל סמיך אשר חוסם את שדה הראייה בפני דרכו המתוכננת אל העתיד. כלומר, מדובר בתופעה שבה העבר "חוטף" את ההווה ואינו מאפשר לו להמשיך במסלולו הטבעי. ההפרעה הפוסט־טראומטית גוזלת מהפרט את החיוניות הנחוצה כדי לחוות את ההווה באופן אותנטי, כפי שנהג קודם להופעתה.
"שיר הפרטיזנים" (מילים: הירש גליק; תרגום: אברהם שלונסקי) מביא המלצה, אמנם מעט מליצית לתקופתנו, להתמודדות עם מצב טראומטי מעונן: "אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה", כלומר: אַל יאוש, העננה תחלוף. אך מעבר לכך, הפרטיזנים מבקשים גם לעצב את תפיסת העתיד: "וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!" כלומר, אחרי ההתגברות על הטראומה ניתן יהיה לחוות ולחיות שוב את ההווה – פה, כאן ועכשיו.
הבעיה, אם כן, אינה הופעתם של ענני הטראומה, אלא מיסוך הערפל הטראומטי המונע חזרה לתפקוד תקין בעשייה היומיומית. לפיכך, בניגוד למיתוס לגבי הטיפול ב־PTSD, אין מדובר רק בעיבוד האירוע הטראומטי מהעבר, אלא גם, ואולי בעיקר, בהפעלת "אורות ערפל" שיאפשרו חזרה לתפקוד על הכביש המוביל מההווה לעתיד, בלי לשכוח את אירועי העבר או להעלימם.
גלאי עשן בחדר המכונות: הביולוגיה של הפציעה השקופה
בשונה מפציעה גופנית הנראית לעין, הפרעה פוסט־טראומטית מתוארת פעמים רבות כ"פציעה שקופה". רק ב־1980, כסוג של מחווה לוותיקי מלחמת וייטנאם, השכיל הממסד הרפואי להכניס את האבחנה של PTSD לספר האבחנות הפסיכיאטריות DSM, ומשם התחיל מסע שלא הסתיים עד היום – להבין את מהותה של האבחנה ואת דרכי הטיפול בה.
בישראל, רוויית המלחמות והטראומות, מסע זה מתחיל לקבל לגיטימציה ממשית רק כיום, אף שהוכר לפני עשרות שנים.
אך האם הפציעה היא באמת שקופה? מחקרי דימות מוח בקרב מטופלים הסובלים מ־PTSD מצביעים על שינויים מבניים ותפקודיים במעגלים מוחיים המווסתים איום וזיכרון, כגון האמיגדלה וההיפוקמפוס. כמו גלאי עשן רגיש מדי לאחר שריפה אמיתית, המערכת אינה "חלשה", אלא למודת סכנה: היא מפקיעה את ההווה ואת העתיד מידיו של המוח החושב. היא מגיבה מהר, חזק, ולעיתים בלי הבחנה מספקת בין אז להיום. טיפול אפקטיבי ב־PTSD מדגים גמישות וחזרה לתפקוד תקין של אזורים אלה במוח.
שיטות טיפול מודרניות מבקשות להחזיר לאדם את הריבונות על חייו בהווה. כך למשל, שיטת ה־ACT – Acceptance and Commitment Therapy, המשתייכת לגל השלישי של ה־CBT (טיפול קוגניטיבי־התנהגותי), מלמדת אותנו להתבונן במחשבות ובזיכרונות כבעננים החולפים בשמי התודעה – להכיר בקיומם בלי לאפשר להם להסתיר את השמש או להכתיב את מסלול חיינו. לצד זאת, פסיכותרפיה אינטגרטיבית בשיטות כמו EMDR –Eye Movement Desensitization and Reprocessing פועלת כעיבוד מחדש של אותם גושי זיכרון כבדים שקפאו בזמן ומאפשרת להם לנוע, להשתנות ולהפסיק להעיב על רגעי ההווה. שילוב של חמלה עצמית, מיינדפולנס וטכניקות ויסות, מאפשר למטופל לנשום מבעד לערפל ולמצוא מחדש את החיוניות שנגזלה בשל ההפרעה הפוסט־טראומטית.
"והייתה הקשת בענן": צמיחה פוסט־טראומטית
בתום המבול, בספר בראשית, מבטיח האֵל לא לחזור על האסון הטראומטי שנית: "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית, ט', ט"ז).
הקשת בענן היא אחד הדימויים העוצמתיים ביותר למעבָר, לטרנספורמציה, ליכולת האנושית להחזיק מורכבות. המעבר מסערה לרגיעה אינו רק שינוי במזג האוויר, אלא גם תהליך רגשי עמוק. אמנם ענני הגשם עשויים להוות מקור לתקווה ופריחה באביב, אך כבדות החורף שהם מביאים עימם וחסימת אור השמש, מהוות מטפורה לעצב ולאווירה נוגה. לא בכדִי, בשפה האנגלית מקורה ההיסטורי של המילה Cloud הוא גוש סלע או אדמה, שכן בחורף האירופי השמש חסומה תקופות ארוכות והעננים נראו בעיני הדורות הקדומים, שיכלו להתבונן בהם רק מהקרקע, כתקרה מוצקה החוסמת את מקור האור.
הקשת מסמלת את ה"צמיחה" שנוצרת בעקבות השבר. היא אינה מבטלת את הסערה שהייתה קודם לכן, אלא משתמשת בשאריותיה – טיפות המים והאור שהיו נסתרים קודם לכן ("הפציעה השקופה") – ליצירה של יופי והתפעמות הנראית לעין. זהו דימוי המתקשר לחוסן כ"גמישות" – Resilience – המייצג את היכולת להשתקם ולהפיק משמעות מתוך הכאב. המחקר הפסיכולוגי מתאר זאת כ"צמיחה פוסט־טראומטית" – מונח שהתפתח מתוך מחקרי הפסיכולוגיה החיובית.
מדוע גמישות? אם בעבר חוסן התפרש כנוקשות וכעוצמה, הרי שכיום אנו מכירים בכך שהחומר הקשיח הוא גם פגיע. עץ עבות שנסדק, מתקשה להתאחות. לעומת זאת, הגבעול הנע ברוח ומתמסר לתנועותיה, עשוי לשרוד את הסערה למרות חולשתו היחסית. נראה שבעולם המתאפיין בשינויים מהירים ועוצמתיים, עדיף להיות חסון־גמיש.
אחת ממיומנויות החוסן היא הקניית מידה של צניעות לגבי יכולותינו להתמודד לבד: אנו זקוקים לָאחר כדי לפרוח. בעוד ש־PTSD מאופיין בסימפטומים שליליים (זיכרונות חודרניים, הימנעות, שינויים מטרידים בקוגניציה וברגש ודריכות–עוררות יתר), הרי שחוסן אינו כרוך בהכרח בהפחתה של הסימפטומים הטראומטיים. הוא עוסק בממדים אחרים לגמרי, אשר אינם קשורים לטראומה ולמקורותיה: ראשית, תחושה של תמיכה חברתית, ושנית, תחושת מסוגלות עצמית המפיגה חוויה של חוסר אונים. העובדה שרכיבי החוסן אינם קשורים לאירועי הטראומה הופכת אותם לכלי של רפואה מונעת ל־PTSD.
חוסן אינו מונע בהכרח PTSD, אך הוא יתמוך בהתמודדות אפקטיבית יותר עם אירועים טראומטיים ועשוי לתרום גם להתפתחותה של "צמיחה פוסט־טראומטית". אין מדובר בתופעה שניתן לתכנן או להגדיר כיעד, אך היא מתרחשת פעמים רבות באופן ספונטני, גם מתוך משברים קשים, וגם אם זיכרון הכאב נותר לעד.
במסורת היהודית, למשל, על המשפחה המתאבלת לשבת "שבעה". זהו חלק קשה, אך הכרחי בתוך מחזור החיים. ניתן לחשוב על אדם השרוי באֵבֶל, שלפתע מוקף בחברים ובמשפחה, שאמנם ידע על קיומם, אך לא שיער והעריך את עוצמת התמיכה שיקבל בעת צרה. ה"חיבוק" התומך שיקבל בזמן השבעה עשוי להשאיר אותו גם הלאה בתחושות של הכרת תודה, אמונה בעצמו וביכולתו להתמודד עם אתגרים קשים. מובן שאדם אינו מייחל לעצמו התמודדות שכזו, אך כשהיא כבר קוראת, היא מהווה פוטנציאל ליציאה ממצב המצוקה ואף לצמיחה פוסט־טראומטית. אלו המשאבים שנרצה לטפח בטיפול ב־PTSD, מעבר לעיבוד הטראומה.
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן
"אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם"
נדמה שגם בחורף 2023, שמונים שנה לאחר כתיבתו של "האומנם" (לאה גולדברג, 1943), יכולה הייתה שורת שיר זו לתאר באופן אותנטי הליכה בשדה כלניות של "דרום אדום" לאחר "הדרכים שסמרו מאימה ומדם" ב־7 באוקטובר ובמלחמה שפרצה בעקבותיו.
מה מאפשר לפרט ולחברה להתמודד עם ענני טראומה? כיצד ניתן לנווט אל מחוץ לערפל ולדיס־אוריינטציה התפקודית שהם עלולים ליצור? נראה שהתשובה טמונה דווקא בחלק המשלים למשבר – במשאבים, בכוחות, במשמעות במערכות היחסים, בקשת בענן, אשר מצויים וזמינים בהווה, באופן שאינו קשור בהכרח בטראומה. חוסן כגמישות (Resilience), משמעו הכרה בטראומה ובו־זמנית התמקדות בחיים, בתפקוד, בטבע הצומח לאחר הגשם. אלו ניזונים מתחושת התמיכה החברתית ("אני לא לבד") ומתחושת המסוגלות העצמית ("אני לא חסר אונים").
"ענני מלחמה" אינם רק תיאור מצב; הם שפה נפשית של תקופה. המטרה אינה להעמיד פנים שהשמיים נקיים, אלא לבנות יכולת אישית וחברתית להבחין בין פחד לסכנה. הווה מסוכן דורש הגנה. עבר מסוכן, לעומת זאת, אמנם מפחיד, אך אינו מסוכן בהכרח. אם ניתן להבחין בכך אפשר אולי לומר בבטחה: "וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן".
