פרויקט "ביום שהשמיים היו נמוכים"

אפרת קליפשטיין שאלה את אלה ליטביץ שאלה אחת על עבודות הצילום שלה – והשמיים התכסו בעננות כבדה.

 

אלה ליטביץ מספרת על הפרויקט "ביום שהשמיים היו נמוכים":

לפני חמש שנים חליתי בסרטן אגרסיבי ולא תואם גיל. לאחר שנשללו גורמים גנטיים ידועים, ולאחר שהופנו את תשומת ליבי לחדר חשמל ששכַן מתחת לסטודיו שלי, הזמנתי חברת מדידה שתמדוד את רמת הקרינה. המספרים הגבוהים היו יוצאי דופן, ולרוע מזלי, הנקודה המקרינה ביותר הייתה מתחת לשולחן העבודה שלי.

לפי ארגון הבריאות העולמי, ערך השדה המגנטי המרבי לחשיפה רגעית של הציבור מרשת החשמל הוא 1,000 מיליגאוס. בהתחשב במידע הקיים, בשימוש הנהוג במדינות מפותחות ובסף הקרינה שחברות החשמל במדינות אלה מתחייבות אליו, קבעו משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה ערך מרבי של 4 מיליגאוס בממוצע ביממה בתנאים של צריכת חשמל אופיינית מרבית.

אני ישבתי על 60 מיליגאוס…

המחשבה על אנרגייה שקופה, כזו שלא ניתן לחוש או להבחין בה ושיודעת ומסוגלת לשנות חומר, הכעיסה אותי כאזרחית – כמובן בשל הנזק מסכן החיים ואוזלת היד של חברת החשמל, שנמנעת מלמגן את הציבור ואף נלחמת שלא תהיה חקיקה בנושא, אבל גם כאומנית המתעסקת בחומר ובטרנספורמציה, בחברה ובפוליטיקה. 

שמיים אדומים
עבודה מתוך פרויקט "ביום שהשמיים היו נמוכים". צילום: אלה ליטביץ

כחלק מעיסוקי ועקב העניין שהתחלתי לגלות בנושא בקרינה, רכשתי מצלמה המשמשת אנשים שתחביבם לרדוף אחרי "רוחות רפאים", תחביב אמריקאי מפותח שמצריך הרבה ציוד טכני למדידה של תזוזות ואנרגיות בחלל. מדובר במצלמת דיגיטלית רגילה, שהוסר ממנה פילטר פנימי כדי שתהיה רגישה לאור מחוץ לספקטרום הנראה לעין – אולטרה־סגול ואינפרא־אדום. הרכבתי על גבי העדשה פילטר שחוסם אור מתחת ל־780 ננומטר, וכך נותרתי עם דימוי שנמצא באזור הבלתי־נראה לעין אנושית – בתחומי התת־אדום.

עבודה מתוך פרויקט "ביום שהשמיים היו נמוכים". צילום: אלה ליטביץ

כשהמצלמה בידיי וללא החלטה ברורה, כיוונתי אותה אל השמיים – מבט עיוור לכמה שיותר רחוק וכמה שיותר גבוה – אותם שמיים שנפלו עליי ובצורה בלתי נסבלת החליטו להמשיך להתנהג כרגיל. השמיים הרגישו לי נמוכים במיוחד באותה תקופה, כאילו עשו מאמץ אקטיבי להתנמך.

בין המחשבה על הקרינה שנחשפתי אליה וגרמה לי לחלות לבין הקרינה שאני צריכה בשביל להבריא, צילמתי מאות צילומים של השמיים דרך עדשה כל־כך חשוכה, שלא יכולתי לראות דרכה דבר.

שמיים אדומים
עבודה מתוך פרויקט "ביום שהשמיים היו נמוכים". צילום: אלה ליטביץ

צילומי אינפרא־אדום מוכרים לנו בשחור־לבן, אך כיוון שהשתמשתי במצלמה דיגיטלית, בקבצים הלא־מעובדים נרשם המידע רק בתחומי המידע של הצבע האדום, וכשפתחתי את הקבצים על המחשב – התגלו לעיניי שמיים אדומים. הניגוד בין השמיים הכחולים המוּכרים לנו לבין הצבע האדום הבוהק – הצועק מצד אחד יופי ומצד שני אסון – נגע בי מיד בעצבים החשופים. 

כותרות העבודות הן הזמן שבו צולמו – מסוף היום ולא מתחילתו. 

אלה ליטביץ
אלה ליטביץ

אמנית רב־תחומית החיה ויוצרת בתל אביב–יפו. בעבודתה חוקרת נופים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים תוך ניכוס והתמרה של אלמנטים פיזיים הקשורים לארץ, הממשית או המדומיינת. פרקטיקה זו בוחנת את הדחף האנושי ליצירת ריבונות באמצעות שרטוט גבולות ושליטה בטבע. עניינה במרחב שבין הנהר והים נובע ממעמדו כצומת של דתות, מיתולוגיות ופוליטיקה, המהדהד נרטיבים מקראיים ומודרניים של מעבר והתגבשות מבנים פוליטיים מתוך אמונה.

 

אפרת קליפשטיין

סמנכ"לית בכירה ואוצרת ראשית ברמת הנדיב. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובגיאוגרפיה מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב ותואר שני בעיצוב תעשייתי מהטכניון. למדה אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. אמנית רב־תחומית, אשר יצירותיה מוצגות במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם. בתפקידה האחרון כיהנה בתפקיד האוצרת הראשית של אגף הנוער והחינוך לאמנות ע”ש רות במוזיאון ישראל. ניהלה את תוכניות הלימודים ב"בית ספר בסיס לאמנות ותרבות" – חממה ייחודית לצעירים הרואים את עתידם בשדה האמנות ועבדה שנים רבות בתפקידי חינוך והנגשה בספארי – המרכז הזואולוגי רמת גן.

כתבות מגזין
ענני סרק, ענני פרי ועננים מופְרים
פרופ' הדס סערוני
וד"ר ברוך זיו
אסופת שירים
רוני סומק
מסתכלים לעננים בעיניים: איך ילדי הגן הפכו לחוקרים של נאס"א
גמא שפר
ענני מלחמה: על טראומה, על חוסן ועל מה שביניהם
פרופ' אורן קפלן
השפעה של אירוסולים על העננים
ד"ר איל אילוטוביץ