חלי יעקבס, מנכ"לית

המגזין הפעם עוסק בקוצים – צמחים שיחסי הציבור שלהם בעייתיים; הם מייצגים יובש וחספוס, מכאיבים כשחודרים לגוף, ולרוב נתפסים כתופעה לא רצויה המעידה על מקום לא מטופח, שאין בו מים ואין בו חיים. 

במבט ראשון, אם כן, הקוץ מעורר בנו רתיעה. הוא דוקר, עקשן ומייצג את ה"קוץ ודרדר" של האדמה המאתגרת, אבל בטבע הקוצים נושאים עימם סוד עמוק של הישרדות, הגנה ויופי פנימי.

במסורת היהודית, ההתגלות הראשונה למשה מתרחשת דווקא מתוך הסנה – שיח קוצים פשוט ונמוך. חז"ל לימדונו כי הבחירה בסנה באה להראות ש"אין מקום פנוי בלא שכינה", כלומר בכל מקום יש כוח חיים, תבונה, יכולת הישרדות, תפקיד ויופי, אפילו בשיח דוקרני. הסנה הבוער באש ואיננו אֻכָּל, הוא סמל לכוח החיים המסרב להיכנע לקושי, לאש, לחום.

הפילוסופיה של הטבע מגלה לנו שהקוץ אינו אויב, אלא שומר הסף. הוא מגן על הצמח, שומר על לחותו ולעיתים הוא מי שמאפשר לפרח לפרוח בבטחה. הקוצים הם מגֵן הגַן, הם באים לומר שלכל כאב וחספוס בחיינו יש תפקיד, מזכירים לנו שיש גבול לכל מה שידינו משגת, משרטטים את השתנות העונות ואחראים דווקא בקשיחותם ודוקרנותם לשמור על כל הדברים הרכים.  

"אנו יכולים להתלונן על כך שלשיחי ורדים יש קוצים, או לשמוח שלשיחי קוצים יש ורדים" (אלפונס קאר) – הכול עניין של בחירה ונקודת מבט. 

בגיליון שלפניכם נצא למסע בעקבות הקוצים, לא כהפרעה בנוף, אלא כמורים חרישיים המלמדים אותנו על כוחה של העמידות ועל היופי הצומח דווקא מתוך החספוס.