חלי יעקבס, מנכ"לית

המגזין הפעם עוסק בקוצים, צמחים עם יחסי ציבור בעייתיים: הם מייצגים יובש וחספוס, מכאיבים במפגש של הגוף איתם, ולרוב האנשים נתפסים כתופעה הכרחית אבל לא רצויה.

לפעמים אנשים נוטים לחשוב שמקום שיש בו קוצים הוא מקום לא מטופח, מקום שאין בו מים, מקום ללא חיים. 

במבט ראשון, הקוץ מעורר בנו רתיעה. הוא דוקר, עקשן, ומייצג את ה"קוץ ודרדר" של האדמה המאתגרת, אבל בטבע הקוצים נושאים עמם סוד עמוק של הישרדות, הגנה ויופי פנימי.

במסורת היהודית, ההתגלות הראשונה למשה מתרחשת דווקא מתוך הסנה – שיח קוצים פשוט ונמוך. חז"ל לימדונו כי הבחירה בסנה באה להראות ש"אין מקום פנוי בלא שכינה", אין מקום שאין בו כוח חיים, תבונה, יכולת הישרדות, תפקיד ויופי, אפילו לא שיח עוקצני. הסנה בוער באש ואיננו אֻכָּל – סמל לכוח החיים המסרב להיכנע לקושי, לאש, לחום.

הפילוסופיה של הטבע מגלה לנו שהקוץ אינו אויב, אלא שומר הסף. הוא מגן על הצמח, שומר על לחותו ולעיתים מי שמאפשר לפרח לפרוח בבטחה. הקוצים הם מגן הגן; הם מזכירים לנו שלכל כאב וחספוס בחיינו יש תפקיד ושיש גבול למה שידינו משגת; הם משרטטים את השתנות העונות ואחראים, דווקא בקשיחותם ודוקרנותם, לשמור על כל מה שרך.  

אנו יכולים להתלונן על כך שלשיחי ורדים יש קוצים, או לשמוח על כך שלשיחי קוצים יש ורדים (אלפונס קאר) – הכול עניין של בחירה ומבט.

בגיליון זה נצא למסע בעקבות הקוצים – לא כהפרעה בנוף, אלא כמורים חרישיים המלמדים אותנו על כוחה של העמידות ועל היופי הצומח דווקא מתוך החספוס.