דבר העורכות קוץ

אפרת קליפשטיין ושרון קנטור

הגיליון הזה יוצא בסוף הקיץ, העונה שבה הנוף מצהיב והצמחים מתייבשים. איבריהם הקשים, המחודדים והכואבים נשארים במרחב. אלו הקוצים. הקוצים אינם מחכים לגשם, אין הם זקוקים לתנאים נוחים, אלא משגשגים כשכל השאר נכנע, נושאים בחובם סכנה לאש שתתלקח. לפני כניסתם של בני ישראל לארץ בספר המדבר, הם מוזהרים בזו הלשון: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם", ובספר יחזקאל מובטח: "וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְק֣וֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִ֣יבֹתָם". בשני הפסוקים מוזכרים הקוצים כמשל לעמים האחרים ולצרות הצפויות מהסביבה. אך כעת, בניגוד לקוצים התנ"כיים, נראה ששדה הקוצים של ישראל צומח בתוכה, בתוכנו, והאש העלולה לפרוץ בשדה הזה תוּצת מבפנים. כשהכול חרֵב, קשה לדמיין את הנוף מוריק שוב, אבל זה יקרה, זה תמיד קורה.