דבר העורכות קוץ

אפרת קליפשטיין ושרון קנטור

הגיליון הזה יוצא בסוף הקיץ, העונה שבה הנוף מצהיב והצמחים מתייבשים. איבריהם הקשים, המחודדים והכואבים נשארים במרחב. אלו הקוצים. הקוצים אינם מחכים לגשם, אין הם זקוקים לתנאים נוחים, אלא משגשגים כשכל השאר נכנע, נושאים בחובם סכנה לאש שתתלקח. לפני כניסתם של בני ישראל לארץ בספר המדבר, הם מוזהרים בזו הלשון: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם", ובספר יחזקאל מובטח: "וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְק֣וֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִ֣יבֹתָם". בשני הפסוקים מוזכרים הקוצים כמשל לעמים האחרים ולצרות הצפויות מהסביבה. אך כעת, בניגוד לקוצים התנ"כיים, נראה ששדה הקוצים של ישראל צומח בתוכה, בתוכנו, והאש העלולה לפרוץ בשדה הזה תוּצת מבפנים. כשהכול חרֵב, קשה לדמיין את הנוף מוריק שוב, אבל זה יקרה, זה תמיד קורה.

שום-הגלגל

בגיליון זה העזנו להתקרב אל הקוץ ולבחון אותו מחדש: מאמרה של ד"ר יעל נבון מציג את הקוץ כסיפור של הצלחה אבולוציונית. אלי פינרוב מספר על חשיבותם של הקוצים כספקי מזון והגנה לבעלי חיים. יהל גזית וד"ר ג'ניה גוטמן רואות בקוצים סמל לחוסן פוליטי ותקווה אקולוגית. פרופ' זהר עמר סוקר את קוצי המקרא. המשוררת שרון אס שזרה עבורנו זר קוצים ספרותי. אפרת קליפשטיין רואה את הרומנטיקה שבקוץ, ולסיום – השף ברק יחזקאלי כותב על מזון עונתי ומספק גם מתכון לסלט עכּוּבּ מסורתי. תודתנו נתונה לכל הכותבות והכותבים, ותקוותנו שבפעם הבאה שבה הנוף יצהיב לעיניכם, תסתכלו עליו אחרת.

טרקטור חורש שדה