אלה ליטביץ מספרת על הפרויקט "ביום שהשמיים היו נמוכים":
לפני חמש שנים חליתי בסרטן אגרסיבי ולא תואם גיל. לאחר שנשללו גורמים גנטיים ידועים, ולאחר שהופנו את תשומת ליבי לחדר חשמל ששכַן מתחת לסטודיו שלי, הזמנתי חברת מדידה שתמדוד את רמת הקרינה. המספרים הגבוהים היו יוצאי דופן, ולרוע מזלי, הנקודה המקרינה ביותר הייתה מתחת לשולחן העבודה שלי.
לפי ארגון הבריאות העולמי, ערך השדה המגנטי המרבי לחשיפה רגעית של הציבור מרשת החשמל הוא 1,000 מיליגאוס. בהתחשב במידע הקיים, בשימוש הנהוג במדינות מפותחות ובסף הקרינה שחברות החשמל במדינות אלה מתחייבות אליו, קבעו משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה ערך מרבי של 4 מיליגאוס בממוצע ביממה בתנאים של צריכת חשמל אופיינית מרבית.
אני ישבתי על 60 מיליגאוס…
המחשבה על אנרגייה שקופה, כזו שלא ניתן לחוש או להבחין בה ושיודעת ומסוגלת לשנות חומר, הכעיסה אותי כאזרחית – כמובן בשל הנזק מסכן החיים ואוזלת היד של חברת החשמל, שנמנעת מלמגן את הציבור ואף נלחמת שלא תהיה חקיקה בנושא, אבל גם כאומנית המתעסקת בחומר ובטרנספורמציה, בחברה ובפוליטיקה.
כחלק מעיסוקי ועקב העניין שהתחלתי לגלות בנושא בקרינה, רכשתי מצלמה המשמשת אנשים שתחביבם לרדוף אחרי "רוחות רפאים", תחביב אמריקאי מפותח שמצריך הרבה ציוד טכני למדידה של תזוזות ואנרגיות בחלל. מדובר במצלמת דיגיטלית רגילה, שהוסר ממנה פילטר פנימי כדי שתהיה רגישה לאור מחוץ לספקטרום הנראה לעין – אולטרה־סגול ואינפרא־אדום. הרכבתי על גבי העדשה פילטר שחוסם אור מתחת ל־780 ננומטר, וכך נותרתי עם דימוי שנמצא באזור הבלתי־נראה לעין אנושית – בתחומי התת־אדום.
כשהמצלמה בידיי וללא החלטה ברורה, כיוונתי אותה אל השמיים – מבט עיוור לכמה שיותר רחוק וכמה שיותר גבוה – אותם שמיים שנפלו עליי ובצורה בלתי נסבלת החליטו להמשיך להתנהג כרגיל. השמיים הרגישו לי נמוכים במיוחד באותה תקופה, כאילו עשו מאמץ אקטיבי להתנמך.
בין המחשבה על הקרינה שנחשפתי אליה וגרמה לי לחלות לבין הקרינה שאני צריכה בשביל להבריא, צילמתי מאות צילומים של השמיים דרך עדשה כל־כך חשוכה, שלא יכולתי לראות דרכה דבר.
צילומי אינפרא־אדום מוכרים לנו בשחור־לבן, אך כיוון שהשתמשתי במצלמה דיגיטלית, בקבצים הלא־מעובדים נרשם המידע רק בתחומי המידע של הצבע האדום, וכשפתחתי את הקבצים על המחשב – התגלו לעיניי שמיים אדומים. הניגוד בין השמיים הכחולים המוּכרים לנו לבין הצבע האדום הבוהק – הצועק מצד אחד יופי ומצד שני אסון – נגע בי מיד בעצבים החשופים.
כותרות העבודות הן הזמן שבו צולמו – מסוף היום ולא מתחילתו.
