פעילויות ואירועים
את רמת-הנדיב ופועלה אתם וודאי כבר מכירים דרך אין ספור הכתבות שמתפרסמות כאן מדי חודש, אך האדם שמוביל את הארגון כבר 26 שנים, אינו נוהג להתראיין וגם לא לעמוד בקדמת הבמה. לכבוד ראש השנה החלטנו להכיר לכם את הוגו יאן טראגו, מנכ”ל רמת הנדיב, שמוביל הלכה למעשה את יישום החזון והמטרות של המקום. נפגשנו אתו לשיחה על הגשמת חלומות, על אדם וסביבה ועל עבר ועתיד. על הדרך הצלחנו לחלץ ממנו משהו על הפרויקט הבא שהוא “זומם” באזור.
את החופשות המשפחתיות בילדותו נהג הוגו יאן טראגו, יליד הולנד, לבלות ביער השחור שבגרמניה הסמוכה. שם, בין הירוק האינסופי לזרימות המים בהרים, הוא חלם על עבודה כיערן. “חייתי ונשמתי את היער, הייתי מביט שעות מוקסם בעבודת היערנים. עם אבא הייתי בונה במים סכרים קטנים ממקלות ומאבָנים”. אך בגיל 17 התרחש מהפך בחייו – היער הוחלף בחורש ים-תיכוני והמזג האירופי נמהל בניחוח ישראלי מחוספס. את החלום הוא מגשים כאן, בישראל, כמנכ”ל רמת הנדיב. כאן הוא מחבר כבר 26 שנים בין אהבתו הגדולה לגינון ולאסתטיקה עם האהבה למרחבים הטבעיים.
הוגו יאן טראגו איננו איש של דיבורים, בוודאי לא על עצמו, וגם איננו אדם של משרד, לכן הריאיון התקיים בטריטוריה הטבעית לו ביותר – האוויר הפתוח. יצאנו לבוקר של סיור ברחבי רמת הנדיב והאזור, ועל הדרך גילינו שיותר מאשר הוא איש של טבע, אדמה ומרחבים, הוא חוקר במהותו. בכל מקום הוא יחפש מה היה כאן קודם, מהו העבר של המקום וכיצד לשמרו כחלק מתכניותיו העתידיות של המקום.
כשמבקשים ממנו להעלות זכרונות ילדות, תמיד מעורב בהם טבע. “באזור מגוריי בילדות היה מתחם עם מקבץ של כ-15 עצי אלון ותיקים וגדולים. הם ישבו על תל ארכאולוגי. על אחד העצים בנינו בית עץ. כדי להגיע אליו הייתי צריך לטפס על העץ הראשון, ממנו לעבור לעץ הבא, וככה להמשיך עד לבית העץ שלנו. שם ביליתי שעות רבות”.
שנים לא רבות לאחר מכן פגש בעצי אלון אחרים המהווים חלק מהמרקם הנופי של אזור רמת הנדיב.
ביקורו הראשון בארץ היה מקרי, ומאז הוא כאן. “זה היה בשנת 84′. הייתי בן 17. סטודנט בקולג’ לגינון בהולנד. שם היה נהוג לצאת לארבעה חודשי סטאז’, מחצית בהולנד ומחצית בחו”ל. עלה רעיון לבוא לישראל ולעשות סטאז’ בקיבוץ”.
ואיך נוצר הקשר לישראל?
בתקופת השואה סבא וסבתא שלי (שהוכרה בשנת 1980 כחסידת אומות עולם) הסתירו בביתם ילדה יהודייה בשם ריטה שהייתה בגילו של אבי. בזמן המלחמה אבי וריטה גדלו יחד כמו אח ואחות. בתום המלחמה היא התאחדה עם משפחתה, והם עלו לארץ. הקשר עם ריטה נשמר גם אחרי עלייתה ארצה, ובאחד מביקורינו היא לקחה אותנו לביקור ברמת הנדיב. מרגע שנכנסתי בשערי המקום החלטתי שכאן אני רוצה לעשות סטאז’. עוד באותו ביקור ניגשנו אל המנהל ולמחרת כבר התחלתי לעבוד. עבדתי בכל עבודה שהייתה שם – גינון, ריצוף, ובהמשך בניתי חממה והקמתי מסגרייה במקום.
כשמתבוננים באנשים ובחקלאות, אתה מבין שלכל זה יש היסטוריה ומורשת אזורית ארוכת שנים ושחשוב כל הזמן לפתח ערנות לכל מה שהתרחש ומתרחש מסביב
מפועל פשוט התקדמת לניהול המקום. גם זה היה במקרה?
“בשנת 91′, עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, מנהל הגנים עזב לחו”ל. אז קיבלתי את האחריות על הגנים. בהמשך ניהלתי את המשתלה ואחר כך גם את כל פארק הטבע. רמת הנדיב ואני צמחנו יחד. במהלך השנים המקום התפתח מאוד, הקמנו את מרכז המבקרים, השקענו רבות בניהול ממשק ובמחקר”.
במרוצת הזמן התפתחה רמת הנדיב בליווי קרן יד הנדיב ותחת ניהולו של הוגו והפכה להיות גוף מרכזי משפיע בתחומי טבע וסביבה והובילה מהלכים רבים לקידום ערכי הקיימות באזור. את השקעתה של רמת הנדיב בתחומים אלה בקרב הקהילה האזורית מסביר הוגו דרך ההתפתחות האישית שלו בתחום:
“בתחילת הדרך כגנן חדש, הסתכלתי על הגן ועל המשתלה באופן נקודתי. לאחר מכן, אתה מרים מבט אל הגן ומבין שהגן אינו נפרד מהמרחבים הטבעיים שמקיפים אותו ושאי-אפשר להתייחס לרמת הנדיב כאל בועה נפרדת. כשמרחיבים את הפרספקטיבה מבינים שהמרקם האזורי מורכב מטבע ומחקלאות וכמובן מאנשים. כשמתבוננים באנשים ובחקלאות, אתה מבין שלכל זה יש היסטוריה ומורשת אזורית ארוכת שנים ושחשוב כל הזמן לפתח ערנות לכל מה שהתרחש ומתרחש מסביב”.
מדוע התחלנו את סיורנו דווקא ביקב השכן?
הנקודה הראשונה אליה הוביל הוגו בסיורנו לא הייתה בשטחי פארק רמת-הנדיב, אלא דווקא יקב תשבי, הגובל בו. מדוע דווקא כאן? תהינו. “מבחינתי זהו אחד המקומות שמצביעים על החיבור בין הקרקע לבין האנשים, דרך הטבע, החקלאות, הפרי והתוצרת. חיבור לחקלאות הוא חיבור לטבע. במקום כזה אתה יכול לראות במקביל את העבר ואת העתיד. המקום מנכיח את השרשרת שמחברת באופן קבוע בין טבע, חקלאות ואדם. אם מנתקים את אחד החלקים בשרשרת הזו יוצרים חסר תמידי.
כשמתבוננים בחקלאות יש לחזור אחורה בזמן. המורשת העתיקה מלמדת אותנו על חקלאות שמחוברת לטבע, וחלק משמעותי ממה שמעסיק אותי בשנים האחרונות זה דווקא העבר – לנסות להבין את החשיבה של פעם. זו הסיבה שבשנים האחרונות התחלנו לשלב בפארק הטבע חלקות מעוּבדות שמתחקות אחר שיטות החקלאות המסורתית. לאורך ההיסטוריה אנשים גידלו כאן חיטה ורעו צאן ובקר.
תפקידנו בהווה הוא לשמור על המורשת, ללמוד ממנה ולתכנן את העתיד תוך התחשבות בה. האתרים הארכאולוגיים והחקלאות העתיקה הם חלק בלתי נפרד מהאסתטיקה המופלאה של המרחב הזה”. ואכן, לא צריך להרחיק לכת כדי להבין שמדובר באיש של אסתטיקה.
מניין מגיעה האהבה לאסתטיקה?
בבית הספר היסודי לא הייתי תלמיד אידאלי. הלמידה שלי נעשתה תמיד בחוץ, בטבע. בכל השפות שאני דובר אני פחות קורא ובעיקר אני מצייר. התשוקה לאסתטיקה מתחילה אצלי בחיבור לטבע. הטבע לפני הכול הוא אסתטיקן גדול. אז במקום להמציא עיצובים חדשים למרחב, אני מעדיף לחקור את האסתטיקה הטבעית והסביבתית שנוצרה במקום. המקומות שבהם התערבות האדם השכילה להשתלב במרקם הטבעי מציגים בעיניי את האסתטיקה הנעלה ביותר. זוהי תרבות שיוצרת שינוי תוך השתלבות ואינה בונה את עצמה דרך הרס הקיים. גם ברמת הנדיב אנחנו מנסים כל הזמן להשתלב בקיום האזורי, והקיום הזה כולל את צורכי האדם, הטבע והחקלאות. אנחנו לא יכולים להסתכל רק על עצמנו פנימה. סביב הגן משתרע פארק הטבע, וסביב פארק הטבע קיימים יישובים שכל הזמן הולכים ומתפתחים. אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהקהילה ולא במנותק ממנה”.
וזו הסיבה שהקמתם לפני כארבע שנים את “השותפות לקיימות אזורית”?
“בדיוק כך. הבנו שאנו צריכים לשלב כוחות עם כל המרחב הסובב אותנו ועם הקהילה הנהדרת שבו. המטרה הייתה לפעול יחד עם הרשויות והתושבים באזור למען שמירה על הצביון הייחודי של האזור, למעננו ולמען הדורות הבאים. חלק מהחיבור למרחב הוא גם עידוד החקלאות האזורית ועידוד כלכלה בת-קיימא. אני רוכב באזור כבר 20 שנה על אופני הרים. למדתי להכיר את כל שטחי החקלאות, הכרמים והיקבים בסביבת בקעת הנדיב. הם חלק בלתי נפרד מהמרקם האזורי. הרכיבה בשטח מחברת אותך למקום. אתה מבין שאתה חלק ממשהו הרבה יותר גדול.”
ומהו ההישג הגדול של השותפות לדעתך?
ההישג המשמעותי בעיניי הוא שהצלחנו, דרך ערכי הקיימות, לחבר בין רשויות מקומיות ואזוריות שהורגלו בעבר לעבוד בנפרד. לכל רשות הגבול המוניציפלי שלה, אך גבולות אלה הם מלאכותיים. דרך הפעילות של השותפות הרחבנו את הפרספקטיבה של הרשויות וייצרנו תפיסה אזורית וזהות מרחבית משותפת. בשנה שעברה הגישו כל חמש הרשויות החברות בשותפות מועמדות למשרד הפנים להקמת אשכול רשויות אזורי. המהלך הזה נבט והתפתח במסגרת השותפות. אמנם הוא טרם הושלם אבל הוא מעיד על הנכונות וההבנה של הרשויות שהשלם הוא יותר מסך חלקיו, שכולנו שותפים לאתגרים האזוריים, ושבחיבור ושותפות ניתן להגיע להישגים משמעותיים יותר”.
ואם כבר הזכרת את הרשויות באזור, אי-אפשר להתעלם מהעיתוי של הבחירות הקרובות לרשויות המוניציפליות. מה היית מבקש היום מהנבחרים העתידיים לרשויות החברות בשותפות?
“לפני הכול, הייתי מצפה מכל נבחר ציבור להפנים את המשמעות האזורית ואת הזהות המרחבית. קו כחול מסביב ליישוב הוא תחום שיפוט מוניציפלי, אך זהו גבול מלאכותי. אם הנבחרים יפנימו זאת, הם יוכלו להשיג יתרונות הן בשמירה על השטחים הפתוחים והן בחיסכון עלויות לרשות – וכל אלה בסופו של דבר פועלים למען התושבים. כבר זמן רב שאני שואל את עצמי מדוע צריך לבנות שני מתקני ביוב, אחד לכל מועצה, במרחק של 500 מטר זה מזה, כשבעצם אפשר לאחד את הצרכים ולבנות מתקן משותף ובדרך זו לשמור על הנוף הפתוח. מדוע למעשה כל יישוב צריך אזור תעשייה לעצמו? אני מבין שכספי הארנונה חשובים לקיום מוניציפלי תקין, אבל אם משתפים פעולה אפשר לזכות גם במתחם תעשייה מחוזק שמאפשר תעסוקה לתושבי האזור וגם לשמור על המרקם האזורי.
נבחרי הציבור צריכים לחשוב איך הם רוצים לראות את האזור בעוד 20 שנים ולוודא שלא נגיע למצב שנצטרך “לייבא” שני צבאים מרמת הגולן לרמת הנדיב כדי להגיד שיש לנו כאן טבע ובעלי חיים”.
לכן, אני חושב שהמהלך להקמת האשכול האזורי הוא מהלך נבון ואמיץ של ראשי הרשויות, שהשכילו להבין את היתרונות הגלומים בו. אני קורא לכל המועמדים לבחירות הקרובות ובוודאי לכל מי שייבחר – שִמרו על רציפות שלטונית וקַדמו את המהלך שהחלו בו קודמיכם לתפקיד. האשכול הוא ההזדמנות הגדולה ביותר שהרשויות נתקלו בה בשנים האחרונות. דרך האשכול תוכלנה הרשויות לגייס משאבים רבים שבעבר, כרשויות נפרדות לא יכלו להשיג. בנוסף, יש חשיבות עצומה לכך שהאשכול העתידי יתנהל בדרך מקיימת של שותפות ושקיפות על כל המשתמע מכך, אחרת, סיכויי הצלחתו יהיו קלושים”.
ומה הפרויקט הבא של רמת הנדיב באזור? על מה אתה חולם כעת?
החזון הבא כבר מתגבש אצלי בשנתיים האחרונות. השאיפה שלי היא פרויקט שיקום של המחצבה שיושבת על קו התפר בין רמת הנדיב לבנימינה. מבחינתי, אם יבשילו כל התנאים ויתאפשר שיתוף פעולה פורה עם מועצה מקומית בנימינה–גבעת עדה, בעוד חמש שנים מהיום המחצבה תשמש כפארק אקולוגי שיהיה מקור לידע ומרכז ללימוד פעיל שיאפשר גם תיירות אקולוגית. אבל חשוב שינוהל בדרך מקיימת ולא יהיה “עוד מקום”. אני מאמין בכל ליבי שהדבר בר-הגשמה, אחרת זה יישאר בגדר של בזבוז רציני של אחד המשאבים המשמעותיים באזור”.
לסיום הסיור והריאיון, הגענו לפינה האהובה עליו – מנצור אל-עקב (חורבת עקב), הנמצאת בראש המצוק המערבי של רמת הנדיב, מול הים. “המקום הזה מסביר את עצמו”, הוא אומר. “זוהי עדות חיה לחוכמת הקדמונים. מקום שמחבר בין נוף ים-תיכוני מרהיב, שטחי חקלאות, מורשת וארכאולוגיה. כאן אפשר ללמוד מן העבר ולהביט אל העתיד, מעבר לקו האופק”.
אהבתם? הצטרפו בחינם לרשימת התפוצה וקבלו מדי חודש כתבות ועדכונים על פעילויות לכל המשפחה – להרשמה
יש לך שאלה? נשמח לעזור
קהילה | 03.03.24
טבע | 26.02.24
טבע | 21.02.24
טבע | 19.02.24
קהילה | 12.12.23
