ויש גם אנשים בר

מסלול חייו יכול היה להיות אחר לגמרי. פעם אחת הכימותרפיה הצילה את חייו, ובהמשך הטבע עשה זאת. לכבוד יום חיי הבר בחרנו להביא לכם את סיפורו האישי המרתק של יניב לוי-פז, אחראי שימור חיות הבר ברמת הנדיב. קיבלנו הוכחה ניצחת לקלישאה, שגם כשהחיים מסדרים לך לימונים חמוצים וסוררים, אפשר לרקוח מהם לימונדה מתוקה

הוא רק בן 25 וכבר אפשר לומר שסיפור חייו רחוק מלהיות שגרתי. לצורך הריאיון התלווינו אליו לעוד יום עבודה רגיל ב”משרדו” הפתוח – פארק הטבע רמת הנדיב. האירוח היה מושלם – סמוך לכלוב האִקלום של הנשרים, על כורסה סלעית מול הנוף הים-תיכוני, כששמש חורפית מלטפת את הגב, וכוס תה צמחים שזה עתה הוא עצמו רקח לנו מחממת את הידיים. כן, זה בהחלט מעורר קנאה לחשוב שיש אנשים שכל בוקר אצלם נפתח כך. יניב אינו מבזבז זמן רק על דיבורים; עד שהתארגנתי עם בלוק הכתיבה והסדרתי את מחשבותיי, הוא כבר נעלם לתוך הכלוב להאכיל את הנשרים. תכונה של התרגשות רבה התעוררה שם. כשהוא חוזר ומצטרף אלינו, אפשר כבר לזהות שכאן נוח לו; כל שפת הגוף שלו משתנה כשעוברים מתאורת הנֵאונים במשרדים למרחב הפתוח – זו הטריטוריה שלו.

מכימותרפיה לטבע-תרפיה

כשהיה בן שמונה, חלה יניב בלוקמיה. שלוש שנים של כימותרפיה החליפו את כיתות ב’, ג’ ו-ד’ – בין השנים החשובות לרכישה ולפיתוח של הרגלים ומיומנויות למידה ולביסוס כלים של קרוא וכתוב.

איך מתמודד ילד המגיע לכיתה ה’ בלי שום מיומנויות למידה?

“הגעתי בתחילת שנה לכיתה ה’ ובעצם לא ידעתי כלום. היה לי חֶסר מטורף. גם המורים לא ממש ידעו מה לעשות איתי, אז הם עשו לי הרבה הנחות. אתה מרגיש כמו טמבל. אתה מנסה להשלים ידע והרגלים של שנים וזה מאוד מתסכל. גם לפני כן לא הייתי בדיוק ילד של כיסא ושולחן, תמיד הייתי קצת “היפֶּר”, ילד של טבע, של חוץ, של אדמה, אז בעיקר ביליתי מחוץ לשיעורים. עד גיל 16 עברתי בין חמישה בתי ספר. המערכת לא ידעה להתמודד עם ילד כמוני שפתח כאלה פערים. הטבע הפך להיות המפלט שלי”.

מרכז ההצלה שלהם – גלגל ההצלה שלו

אז מה למעשה הייתה נקודת המפנה?

“לפעמים צריך לפגוש רק באדם אחד שיאמין בך. לי היו שניים כאלה. בגיל 16, לאחר שהעיפו אותי מכמה בתי ספר, הגעתי לבית הספר הדמוקרטי ‘קשת’ בזיכרון יעקב.

עוד ביום הראשון הבנתי שמרכז ההצלה לצבי ים הוא גם גלגל ההצלה שלי

בזכות משה לרנר, מנהל בית הספר דאז, חזרתי למסלול. הוא הצליח לראות את האדם שבי ולזהות את האיכויות שלי מעבר לגיליון הציונים הסטנדרטי. הוא אִפשר לי לצאת מהמסגרת הרגילה ולעסוק במה שהכי עִניין אותי. באותם ימים התחלתי להתנדב אצל דוֹדי, שהקים וניהל את מרכז ההצלה לצבי ים במכמורת. עוד ביום הראשון הבנתי שמרכז ההצלה הזה הוא גם גלגל ההצלה שלי. כבר באותו הבוקר השתתפתי בהחייאה של צב ים שארכה שעות רבות. זו היתה החוויה המרגשת והמספקת ביותר שחוויתי עד אז. צב הים הוא חיה פְּרֵה-היסטורית, מרתקת בעוצמתה. המשכתי להגיע מדי יום למרכז ההצלה, ומההתרגשות והחוויה הראשונית עברתי אט-אט תהליך למידה והיכרות עם ההתמודדות המורכבת שבהגנה על בעלי חיים. כבר אז הבנתי מה התפקיד שלי בחיים האלה. מדי פעם הייתי גם מגיע לבית הספר ומכין פעילויות והרצאות בנושא הצלת צבי ים. כשהמטפל הראשי במרכז להצלת הצבים עזב – באופן טבעי, עם הניסיון שרכשתי, החלפתי את מקומו, בהתנדבות, במשך שנה.”

בשירות חיי הבר

לאור ההיסטוריה הרפואית שלו, יניב לא גויס לצבא ושירת במשך שנתיים בשירות הלאומי – חצי שנה בחי-בר יטבתה ושנה וחצי כמטפל בבית החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים והספארי. שם נחשף יניב באינטנסיביות רבה לטיפול במגוון רחב של חיות בר, ורכש ניסיון וידע רב בתחום שהוא מגדיר כייעוד שלו. לאחר השירות הלאומי חזר לאזור זכרון יעקב ועבד בשמורת הטבע נחל תנינים שבפאתי הכפר ג’סר א-זרקא. שם עסק בכל העבודות הרלוונטיות לשמורת טבע: פיקוח ואכיפה, עריכת סקרים עבור חטיבת המדע, קליטת קהל, הסברה וביצוע עבודות תחזוקה. “אבל הדבר המספק ביותר היה העבודה עם תושבי הכפר, במיוחד עם בני הנוער והדייגים”, מספר יניב בעיניים בורקות. “באופן לא פורמלי ודרך היכרות בלתי אמצעית קיימתי איתם תהליך חינוכי הַסברָתי שבזכותו חלקם הפסיקו לגמרי לדוג ואף סייעו לי בעבודת הפיקוח וההסברה”.

עצם זה שאני היום מדריך דור חדש של נערות ונערים לפעילות שמירה על הטבע, זה סוג של סגירת מעגל עבורי

ואז הגיעה ההצעה מרמת הנדיב

אחרי החי-בר והספארי, האם עלתה בדעתך גם אפשרות ללמוד את התחום באקדמיה?

“האמת שכן. ברגע שהיה ברור לי שבעלי חיים יהיו מרכז העיסוק בחיי, התחלתי לחשוב על לימודים בתחום, אבל בחיים, כמו בחיים, הדברים מאוד דינמיים, ואני כבר השתלבתי בעומק העשייה בתחום. ואז, לפני כשנתיים, קיבלתי הצעת עבודה: להיות אחראי ממְשק לשימור חיות בר בפארק הטבע רמת הנדיב וכמובן שלא יכולתי לסרב”.

ואיך נראה יום עבודה שלך? כיצד אתה מחליט במה להתחיל?

“אז זהו, מצד אחד בתפקיד הזה יש לי חופש פעולה מרבי, ומצד שני יש לי סדר יום קבוע והמון אחריות. אני חי את השטח ומכיר אותו על בורְיוּ. בכל שבוע אני יוצא לפחות לשניים-שלושה סיורים מקיפים בפארק. את הבוקר אני פותח באופן קבוע בהאכלה ובטיפול שוטף בכלוב הנשרים שבו נמצא גרעין הרבייה של הנשרים

והוא גם משמש כלוב אִקלום לדורסים נוספים שנפצעו וטופלו וזקוקים לשיקום לפני שחרורם אל הטבע. אני עוקב אחר מצבם ונמצא בקשר עם הגורמים המקצועיים לגבי מועדי השחרור שלהם. רק בעונה האחרונה היו לנו מעל 200 שחרורים לטבע. נושא נוסף ומורכב שמאוד מעסיק אותי בשוטף הוא בעיית המינים הפולשים, למשל, חתולי הרחוב שמשוטטים סמוך לגבולות פארק הטבע. חתולים אלה הם מפגע אמיתי מאחר שהם טורפי חיות בר ומהווים איום על יציבות המערכת האקולוגית. אחד מכלי העבודה העיקריים שלי הוא המצלמות. כעת למשל מפוזרות כ-30 מצלמות בשטח, באמצעותן אני יכול לעקוב ולבדוק את ההשפעות של תחנות האכלה של החתולים באזורים המבוּנים המשיקים לפארק. אנחנו נמצאים בקונפליקט מתמיד בין חיי השכונות הסמוכות וחיי הבר שבפארק. וצריך למצוא כאן את ‘דרך המלך’. המצלמות משמשות אותי למעקב אחר מגוון פעילויות של בעלי החיים השוכנים בפארק. לאחרונה אני עוקב אחר אייל הכרמל השוכן כאן, ומנסה לברר כמה פרטים של המין הזה שרדו באזור”.

ויש גם דברים שאינם נקלטים במצלמות המפוזרות בפארק?

“בוודאי, לא הכול נקלט במצלמות. יש תופעה של ציד לא חוקי באזור רמת הנדיב ובקעת הנדיב. במקרים כאלה אנחנו מסייעים לגורמי האכיפה בעיקר באיסוף מידע מהשטח.

מה שאני עושה היום זו לא עבודה, זה תפקידי בחיים האלה, ולכן ברור לי שגם בעתיד אמשיך לעסוק בשימור חיות הבר

צבי בפארק הטבע

סוגיה בעייתית נוספת שאני עוסק בה בשוטף ואינה נקלטת במצלמות, היא דריסות של בעלי חיים החוצים כבישים. צריך לזכור שפארק הטבע של רמת הנדיב מוקף כמעט מכל צידיו בשכונות מגורים ובכבישים, עובדה שהופכת אותו ל’אי מבודד’. מצב זה מביא לניתוק של אוכלוסיות בעלי חיים ולהקטנתן. ידוע לנו שכמעט כל המינים זקוקים לקשר פיזי עם אוכלוסיות במרחב הסובב את רמת הנדיב כדי לשמור על החיוניות של אוכלוסיותיהם. מאחר שעד כה לא הוסדרו ‘מסדרונות אקולוגיים’ (רשתות אקולוגיות המחברות אזורים טבעיים באמצעות מסדרונות וכתמים קטנים של בתי גידול דומים), נאלצים בעלי החיים המבקשים לנוע במרחב, לחצות כבישים, לעיתים ממש סואנים, והתוצאה העגומה היא שחלקם נדרסים.

מסיבה זו אני עורך באופן שוטף סקר דריסות. למעשה אני נוסע בכל הכבישים שגובלים ברמת הנדיב ואוסף מידע על בעלי חיים שנדרסו. המידע מסייע לנו להבין את תמונת המצב ואת היקף האוכלוסיות בשטח. למשל, בשנה החולפת נספרו 19 תנים דרוסים, מספר גבוה למדי שלא ראינו שנים. נתון זה יכול להעיד על מגמה של גידול באוכלוסייה זו במרחב ביחס לשנים קודמות”.

מכשיר את הדור הבא

מלבד שלל הפעולות שהוא מבצע במסגרת תפקידו ושקצרה היריעה מלפרט את כולן, מוביל יניב את ה“ג’וניור ריינג’רס” – פרויקט התנדבות של תלמידי תיכון בפארק במסגרת מעורבותם החברתית.

“עצם זה שאני היום מדריך דור חדש של נערות ונערים לפעילות שמירה על הטבע, זה סוג של סגירת מעגל עבורי. אני רואה חשיבות גדולה בכל הקשור לחינוך והסברה כאמצעי להגנה על חיי הבר. מאוד כיף לעבוד עם בני נוער שמחוברים לטבע. הם מסייעים לי בכל הפעילויות שאני נדרש להן בשוטף, וביחד אנו מסייעים גם למחקרים הרבים המתבצעים בפארק. איסוף מידע, ניטור מינים ועוד”.

ומהן שאיפותיך לעתיד? היכן אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנים?

“מה שאני עושה היום זו לא עבודה, זה תפקידי בחיים האלה, ולכן ברור לי שגם בעתיד אמשיך לעסוק בשימור חיות הבר. כמובן שאני שואף להתפתח ולרכוש כלים נוספים ואף בוחן את האפשרויות של לימודים באקדמיה. המטרה שלי היא לשלב את הידע המדעי עם כל הכלים שרכשתי בשטח”.

רגע לפני שאנו נפרדים, נשמעות לפתע יללות תנים קצובות. אני מרימה את ראשי להביט ובעיניים שואלות מחפשת את מבטו של יניב. יכול להיות שמסתובבים פה תנים באמצע היום, אני תוהה ביני לבין עצמי. יניב מפשפש בתיקו ועונה לטלפון. היללות נָדַמו באחת.

יש לך שאלה? נשמח לעזור