צופית Nectarinia osea

הצופית היא ציפור שיר קטנה מאוד ממשפחת הצופיתיים (בעבר: “יונק דבש”). הצופית הגיעה לישראל מאפריקה, אך כיום היא נפוצה מאוד בכל רחבי הארץ. היא שוכנת בחורשים, בגני נוי ובנאות מדבר.
זוהי ציפור סקרנית וחקרנית, המתנועעת ללא הרף ותרה אחר מזון. היא בודקת כל חידוש בטריטוריה שלה – לרבות פרחים חדשים.
עקב סקרנותה, קל להרגיל אותה לאכול בתוך בית או בסביבתו.
משקלה של הצופית כשמונה גרם בלבד. צבעי הנוצות של זכר הצופית מבהיקים – סגול, שחור וכחול ובעונת הקינון גופו עוטה נוצות ירוקות.
בחזהו נסתרות נוצות צהובות ואדומות המתגלות בזמן החיזור ובעת קיום יחסי המין. לנקבה צבעי ירוק זית. למקור הצופית צורת מרצע דקיק הנתחב בקלות לפרחים לצורך יניקת הצוף, וליקוקו.
עם בוא האביב, מכריזים זכרי הצופיות על נחלותיהם. הם עומדים במקומות נישאים ושרים בקול מתכתי ומסתלסל, תוך חיקוי קולות של ציפורים אחרות.
משנקבעו גבולות הנחלה מתחילה בניית הקן הנקבה בונה והזכר מלווה.
הקן תלוי כמטוטלת בקצה ענף דק. צורתו כצורת בקבוק תלוי ויש פתח בצדו. הקן בנוי מעלים, מעשבים יבשים, משיער ומנוצות הדבוקים יחד בקורי עכביש.
מזונה העיקרי הוא צוף פרחים, שאותו היא יונקת בעזרת מקורה הדק והקשתי ומלקקת בלשונה הארוכה והמפוצלת.
בהטלה ישנן שתיים עד שלוש ביצים לבנות עם כתמים בצבע זית. הנקבה נושאת לבד בעול הדגירה, במשך 12-13 יום, ומקורה בולט אז מפתח הקן. הזכר מסתובב סביב הקן ומתריע בקולות צקצוק מתכתיים על אויב מתקרב.
שני ההורים מאכילים את הגוזלים, אם כי תפקיד הנקבה גדול לעין ערוך מזה של הזכר. מכיוון שיש בצוף מעט חלבונים מואכלים הגוזלים בחרקים. הגוזלים פורחים מהקן כאשר הם בני 13 יום.
לעיתים דחופות, דוגרת הצופית באותו קן עצמו, פעם אחר פעם, ולעיתים היא שבה אליו גם בשנה שלאחר מכן.
אם נהרס הקן, נוטות הצופיות לדגור על אותו הענף, שנה אחר שנה.
האויבים העיקריים של הצופית הם הנחשים ולכן היא בונה את קינה במקום מוגן מנחשים.