מרוות איג Salvia eigii

מרוות איג היא צמח עשבוני רב-שנתי נדיר בארץ. שם המין, איג, מקורו בשמו של אחד מהראשונים שבין חוקרי הצמחים (הבוטנאים) בארץ – פרופסור אלכסנדר איג, שנפטר בשנת 1938. מרוות איג מצויה היום רק ברמת הנדיב, ובמעט מקומות נוספים בארץ!
הסוג מרווה הוא הגדול ביותר בסוגי משפחת השפתניים. בארץ גדלים בר 22 מינים מתוך כ700- מינים הגדלים ברחבי העולם. לכמה ממיני המרווה תכונות רפואיות, ויש המשמשים כצמחי תבלין ותה.
למיני המרווה השונים יש מנגנון האבקה מיוחד במינו: שני אבקנים מנוונים או חסרים. לשני האבקנים הנותרים מבנה מיוחד: לכל אחד מהם אזור עליון ובו נוצרים גרגרי אבקה, ואזור תחתון הנראה כעין דוושה רחבה. כאשר החרק מגיע אל הצמח ומחפש בו צוף, הוא לוחץ על ה”דוושה” ומפעיל מנוף הגורם לחלק העליון של האבקן לזוז ולהדביק את גרגרי האבקה אל גב החרק. העלי, ובו הביציות מבשיל מאוחר יותר וראשו מתכופף כלפי מטה. אם חרק עמוס באבקה, שביקר בפרח קודם לכן, מגיע אל פרח שהעלי בו בשל, האבקה שעל גב החרק נוגעת בצלקת העלי, והפרח מואבק.
למרוות האיג יש גבעולים רבועים, כמו לרוב בני משפחת השפתניים, ומבסיס הצמח מסעפים כמה גבעולים. הפרחים ורודים-ארגמניים, ובנויים משפה תחתונה, המהווה משטח נחיתה לחרקים, ומשפה עליונה המכסה על האבקנים.
מרוות איג היא מין שכמעט נכחד לגמרי מן הארץ. רמת הנדיב הוא אחד המקומות האחרונים בו יש צמחים מעטים שלה ולכן היא זוכה שם להגנה מיוחדת: צמחי מרוות איג מוקפים גדר מברזל, כדי למנוע מבעלי חיים לרמוס או לאכול אותה וכך לאפשר להם להתרבות באין מפריע.