חזיר הבר Sus scrofa lybicus

צילום התמונה: אייל ברטוב

חזיר הבר הוא מהגדולים בחיות הבר של ישראל. אורך גופו כ-150 ס”מ ומשקלו כ-150 ק”ג. הזכרים גדולים מהנקבות, ויש להם ניבים גדולים, הממשיכים לצמוח ולהתארך במשך כל חייהם. הניבים משמשים להם נשק להתגוננות ולהתקפה, בעיקר במאבקיהם עם זכרים אחרים.
הוא אוכל-כול. את מזונו הוא מוצא בנבירה באדמה בעזרת חוטמו, והוא אוכל (ממש “כמו חזיר”): פירות, זרעים, פקעות, פטריות, ירק צעיר, בעלי-חיים קטנים ואפילו פגרים. המזון המועדף: בלוטי אלון. מה נשאר בשטח אחרי שחזיר הבר סיים לאכול? אדמה “חרושה” ו…לעוסיות – גושי עשב טחון. מכיוון שאינו יכול לעכל את התאית שבמזון הירוק, הוא לועס את העשב וסוחט ממנו את מיציו, ולאחר מכן פולט את השאריות – הלעוסיות.
חזירי הבר פעילים בעיקר בלילה. במשך היום הם מסתתרים בסבך, בתוך גומות שהם חופרים בקרקע בעזרת חוטמם, בדרך כלל בצל עצים. בימות הקיץ החמים הם מתפלשים בעפר, במים ובבוץ, כדי לצנן את גופם וכדי להיפטר מטפילים.
אמנם חזירי הבר מתפלשים בבוץ, אך הם שומרים על הרגלי ניקיון: את גלליהם הם מטילים במקומות מסוימים, קבועים, המשמשים להם “תחנות ריח”.
חזירי הבר חיים במשפחות, המורכבות מאם ומגוריה. הזכרים חיים בבדידות, ופוגשים את הנקבות רק לצורך הזדווגות. הנקבות ממליטות פעם בשנה, 8-3 גורים. פרוותם של הצעירים מפוספסת בפסי אורך צהובים וחומים, הנעלמים עד גיל 4 חודשים. לפסים אלה תפקיד חשוב: הם משמשים גם להסוואה וגם כסימן היכר לצעירים, המונע מהחזירים הבוגרים לפגוע בהם.
נקבות החזירים הן אמהות מסורות, המגינות על גוריהן בחירוף נפש.
דגם הפסים של הגור, מסמן לחזירים הבוגרים שלפניהם צעיר שאסור לפגוע בו.
לעוסיות של חזיר – אגודות של עשב לעוס, שהחזיר ירק לאחר שמצץ ממנו את הלשד.
רוב הזמן, זכרי החזירים מסתובבים בשטח ביחידות.