גני רמת הנדיב הם פרי יצירתו של אדריכל הנוף שלמה אורן וינברג, והם משתרעים על כ-70 דונם של מרחבי צמחייה מעוצבת ומטופחת בקפידה. הגנים המרמזים על פריכותם של החיים מקיפים את קברו של הברון אדמונד דה רוטשילד בלבלוב מלא יופי ונחמה. פה ושם, בין שבילי הגנים המעוצבים, מסתתרות להם פינות צמחייה פראית יותר, מרחבי שיחים אשר בדומה לזאבים בשיר “ראש העיר” של יהודה עמיחי, “באים ליילל על כלבים, שנעשו לעבדי בני האדם”. פינות אלה מציעות מרחב פרוע, הקרוב יותר באופיו לחורש ולבר בפארק הטבע המקיף את הגנים ברמת הנדיב. אל המרחב הזה, הזמנו עבודות מחמישה אמנים. העבודות “מחסה” של יעקב דורצ’ין, “מרום” של משה רואס ו”מאובן דרך” של עדן בׇּנֶט הם עבודות חדשות שהוזמנו להגיב לחוויה הנוצרת במרחב השיחים; עבודותיהם של זוהר גוטסמן ושל האמן דב פייגין (נפטר ב-2000) הושאלו לתקופת התערוכה, והן משלימות ומעשירות אותה.

בין העצים ובסמוך לשביל, לא הרחק מהילדה והאיילה, מונח גוף ענק יצוק ברזל. לכאורה, פסלו של יעקב דורצ’ין עשוי חומר זר לטבע שסביבו – תעשייתי, כבד ומסוקס – אך במנחו על הקרקע נדמה כאילו היה כאן מאז ומעולם. פני השטח של הפסל נושאים את עקבות תהליך יצירתו, ובה בעת נדמים כמגלמים זמן גיאולוגי. במפגש עם האור, הצל והצמחייה, מתעוררת האפשרות לראות בו גם גוף אורגני – דבר חי שהפך לדומם, או שמא גוף שעדיין חי, אך בקצב אחר. הצבתו , הנדמית כמעט אקראית, מעידה על מקורותיו הגיאולוגיים, על זיכרון היותו עפרת ברזל מהטבע המינרלי, ואולי הוא נושא דווקא זיכרון בוטני: מעין גוש שורשים עצום שנתלש ממעמקי האדמה. כך, כשהוא מוטל על הקרקע, אפשר לדמיין אותו גם כמחסה מוצל ומגן לבעלי החיים שבסביבתו. הפסל אוחז במתח שבין כוח לפגיעוּת: בין גוש ענק וחלוד, שנוצק בידי אדם וחומריו חולצו מן האדמה בכוח, לבין מה כל שממשיך לצמוח ולחיות לצדו, ברכות וללא הרף.

בהמשך הדרך נגלית לעינינו עבודתה של עדן בׇּנֶט. במבט ראשון היא עשויה להיראות כשריד או כמאובן, צורה קדומה שהותירה את חותמה במינרלים של אדמה שהתקשתה. פני השטח שלה מעלים על הדעת עקבות חיים, עצמות שלד או את תנועתו של גוף חי. אולם מבט נוסף מגלה כי מקור הצורה הוא דווקא באובייקט תעשייתי מוכר: צמיג אופניים, חפץ יום-יומי מן העולם האנושי, שנולד מתוך הצורך בתנועה והוא עצמו תוצר של ייצור תעשייתי. עקבות פעולת היציקה מטשטשות את זהותו המקורית של החפץ. התנועה, המהירות והשימושיות המזוהות עם הצמיג מפנות את מקומן לתחושה של קיפאון גיאולוגי-אבולוציוני, כאילו הזמן עצמו התקשה על פניו של הפסל. בין השיחים נראית היצירה כשריד של תרבות קדומה ובה בעת כחלק מן הנוף – מעין מאובן בן זמננו. הצבתה בקו ראייה אל הים הכחול שבאופק מוסיפה לה רובד נוסף. הים, אגן שיקוע עצום שבו נאספים במשך עידנים משקעים, עקבות וחומרי חיים, מהדהד את דימוי המאובן ואת פעולת ההטבעה עצמה. המינרליות העדינה של עבודתה של בנט משוחחת – ואולי מתלחשת – עם המינרליות הכבדה והמונומנטלית של פסלו של דורצ‘ין.

ימיו של החיבור בין הטבע ליצירה האנושית ארוכים ועמוקים, ככל הנראה, כימיה של האנושות עצמה. הטבע הוא מקורו של כל חומר ביד היוצר, הוא מקור ההשראה והידע, החרדות והפחדים, התפעמות והתעלות הנפש. בהתאם לכך, יצירות האדם מביעות השתאות לנוכח הטבע, משתמשות בו כמטאפורה וכסמל, חושפות את האימה שהוא עשוי לעורר, ולעתים מבקשות לספר באמצעותו סיפור קטן או “ללכוד” משהו מעוצמתו. מפסלי ענק קדמוניים ועד יצירות בנות זמננו, חוזר ומופיע הניסיון האנושי למקם את האדם מול כוחות הטבע, ולפעמים גם מעליהם. גם התשוקה להניח יצירות אמנות בחוץ, חשופות לאור, לרוח ולגשם, ולהציע חוויית התבוננות באמנות לצד פלאי הטבע – עצים, עננים ופרפרים – מעידה על הכמיהה המתמשכת שלנו, בני האדם, לדיאלוג עם כוחות הטבע.

“תערוכה בשיחים” מבקשת להרחיב את המבט ואת הדיאלוג שבין התרבות האנושית לטבע. היא מציעה לראות בטבע מרחב חי שבו החומר, הצמחייה, האור והזמן ממשיכים לעצב את משמעותן של העבודות, ליצור קשרים והקשרים בין היצירות לצומח הסובב אותן, ומבקשת להזמין התבוננות מעמיקה יותר הן באמנות והן בטבע.

לדף הפעילות לחצו כאן