פעילויות ואירועים
פעילויות ואירועים
צילום התמונה: אייל ברטוב
שלשול הגשם שייך למערכת התולעים הטבעתיות. גופו ארוך, צר ומחולק לפרקים דמויי טבעת. מספר הפרקים עולה עם הגיל, ובשלשול בוגר הוא מגיע עד 160, ולאורך כולל של כ- 30 ס”מ.
השלשול מתקדם בזחילה – בכיווץ ובהרפיה של שרירי גופו. השלשולים מתחפרים בתוך מחילות שהם חופרים באדמות לחות ורטובות, ורק בלילות לחים או אחרי גשם הם יוצאים מחוץ לאדמה.
מזונם: רקבובית של צמחים שהם בולעים יחד עם אדמה. החומרים המזינים נספגים בצינור המעי, שנמצא לאורך כל גופם. כל מה שאינו נספג, מופרש בצורת גליל בוץ, מפתח המעי שבקצה הגוף האחורי.
כל שלשול מכיל גם איברי זכר וגם איברי נקבה. הפרקים בחלק הקדמי של הגוף, בערך ברבע האורך, הם מעובים. אזור זה נקרא “אוכפית”, ויש לו חשיבות ברביית השלשולים.
בעונת הרבייה תאי האוכפית מפרישים ריר, אשר יוצר טבעת מסביב לגוף. בזמן שהשלשול זוחל קדימה, חגורת הריר נשארת במקומה ומגיעה אל מול פתח המין הנקבי של השלשול. השלשול מטיל לתוך חגורת הריר שלו כ-20 ביצים. לקראת ההפריה שני שלשולים מתקדמים זה מול זה וזוחלים קרוב זה לזה. כל אחד מפריש תאי זרע אל הטבעת הרירית של האחר ומפרה את הביצים המצויות שם. בהמשך התקדמותם הטבעת נושרת ונשארת באדמה.
הביצים מתפתחות בתוך הטבעת, וכעבור ימים אחדים השלשולים הצעירים בוקעים מן הביצים ומתפזרים לכל עבר.
שֶלַח ספרדי הוא צמח עשבוני חד-שנתי ממשפחת המצליבים. שמו של הצמח ניתן לו בגלל הפירות שלו, שצורתם צורת חרב (שלח). בשלב הראשון של חייו הוא מצמיח שושנת-עלים צמודה לאדמה.
לקראת הפריחה הוא מצמיח גבעולים ארוכים, שגובהם עשוי להגיע לחצי מטר ואף יותר. הצמח פורח תקופה ארוכה, מחודש פברואר ועד יוני. צבע פרחיו לילך, והם בעלי 4 עלי כותרת, כמו שאר הצמחים ממשפחת המצליבים. פירותיו מבשילים באביב ובקיץ.
השלח הוא צמח פונדקאי לפרפר כתום-כנף. נקבות הפרפר מזהות את השלח ומטילות עליו את הביצים. הזחלים שבוקעים מן הביצים, אוכלים את עלי השלח.
צילום התמונה: אייל ברטוב
הנחש שלוון טלוא-ראש אינו ארסי, והוא הקטן בנחשים במשפחת הזעמנים. אורכו אינו עולה על 40 ס”מ.
השם משפחת הזעמנים מעיד על התוקפנות של מינים אחרים בני המשפחה. בניגוד להם, השלוון הוא נחש עדין ושקט, ומכאן שמו, המעיד על שלוותו.
צבעו בהיר, חום-צהבהב או חום-אדמדם, ואזור הראש שחור. שני פסי רוחב בהירים מחלקים את הכתם הכהה שעל הראש ל-3 קטעים. אלה ה”טלאים” שהקנו לנחש את השם טלוא-ראש.
רוב הזמן הנחש נמצא מתחת לאבנים או לחפצים אחרים בשטח.
מזונו: חרקים, נדלים וחסרי חוליות אחרים.
השם שיכרון זהוב מעיד על רעילותו של הצמח. ואכן, הוא מכיל חומרים הגורמים לערפול חושים, ואפילו אכילה או שתייה של כמות קטנה של החומרים המצויים בו, עלולה לגרום למוות!
זהו צמח סלעים, הגדל במצוקים, על סלעים, על חומות ועל קירות אבנים. שורשיו חודרים אל תוך חריצים וסדקים בסלע או בחומה, וענפיו תלויים-משתלשלים אל האוויר.
העלים והגבעולים מכוסים שערות בלוטיות, והן מפרישות חומר דביק. הפרחים צהובים ובמרכזם כתם סגול-כהה. אורך הפרחים מגיע עד 3 ס”מ, והם גדלים בקבוצות.
הצמח פורח כמעט כל השנה, ופרחיו מואבקים על-ידי רפרפים
שיזף השיח הוא שיח קוצני סבוך המגיע לגובה מטר וחצי. אין לשיזף גזע מרכזי ובמשך הזמן מרכזו הולך ומתנוון והוא שולח ענפים להיקף ההולך ומתפתח כלפי חוץ.= בחורף נושרים העלים ובאביב גדלים עלים חדשים שצורתם אליפטית והם חלקים אך הם מלווים בשני עלים קטנים וקוצניים.
הפריחה היא באביב והפרחים קטנים, צהובים-ירקרקים המואבקים על ידי חרקים הנמשכים אל הצוף הסמיך. הפרי הוא גלעין מוקף ציפה יבשה הנאכל על ידי בעלי חיים. לאחר העיכול מופרשים הגלעינים הקשים ונובטים הרחק מצמח האם.
שיזף השיח גדל במקומות חמים וחשופים לקרינת שמש חזקה ומייבשת. הוא איננו גדל כצמח בר ברמת הנדיב, אך ניטע שם מכיוון שגם העלים וגם הפירות חביבים כמזון על הצבאים.
כדאי לציין גם את המין הקרוב לו – שיזף מצוי. זהו עץ קוצני שגם עליו אליפטיים וחלקים אך הוא שונה בכמה תכונות משיזף השיח. ראשית, זהו עץ העשוי להגיע לגיל מופלג של מאות שנים. שנית, תפוצתו נרחבת יותר והוא גדל כמעט בכל אזורי הארץ ושלישית – ציפת פירותיו, דמויי תפוחים קטנים, הנקראים גם “דומים”, היא עסיסית וטעימה מאוד!
שיבולת-שועל נפוצה היא צמח בר עשבוני, חד-שנתי, ממשפחת הצמחים הדגניים.
השיבולת של הצמח דלילה, והיא מורכבת משיבוליות (חלקי השיבולת) הפזורות על ענפיה המסתעפים. כל שיבולית נישאת על עוקץ ארוך, תלויה כלפי מטה, וזוג מלענים (זיפים נוקשים, דמויי מחט) ארוכים מציצים ממנה. למלענים יש “ברך” באמצע אורכם, והם מתיישרים ומתכופפים בהתאם לשינויים בלחות האוויר, להרטבה ולהתייבשות שלהם. כך הם מסייעים לשיבולית הבשלה, שנפלה ארצה מן הצמח, להתחפר בתוך האדמה. נוסף על כך, לשיבולית יש גם שערות אשר פונות כלפי מעלה ולכן מאפשרות רק תנועה שלה כלפי מטה, לעומק האדמה.
שיבולת-השועל הנפוצה היא צמח המוצא של שיבולת-השועל התרבותית. משיבולת-השועל התרבותית מכינים דייסת קוואקר ומוצרי גרנולה שונים.
צילום התמונה: אייל ברטוב
השחרור הוא ציפור שיר ממשפחת הקיכליים. מקום מחייתו הראשוני של השחרור היה ביערות.
זוהי ציפור יציבה בארץ ישראל והיא נפוצה מאוד במרכז הארץ ובצפונה. השחרור חי על פני הקרקע, רוב הזמן ביערות של עצים רחבי עלים ושל עצי מחט, בפארקים, בגנים ובמטעים.
בשנים האחרונות אוכלוסיית השחרורים מתפשטת גם לנגב.
השחרור נוטה להסתתר יותר מבני סוגו. הוא מרבה להתנועע על פני הקרקע ותנועתו היא שילוב של ריצה וניתור. המעוף ישר ומהיר ובשעת נחיתה הזנב מתרומם.
את מזונו הוא מחפש בעיקר בין עלי שלכת ונשורת עצים או במדשאות.
הוא ניזון בעיקר מחרקים, מעכבישים ומתולעים.
השחרור מתמיד באותה נחלה כל ימי חייו.
כהכרזה על הטריטוריה שלו, השחרור שר. שירתו המסולסלת נשמעת היטב ביישובים ובחורשים, בעיקר בשעות אחר הצהריים ובערב.
לפני ההתקבצות לשינה, וכאשר הם מתגודדים סביב טרפם, משמיעים השחרורים את קריאתם.
בחורש הטבעי יש לרוב שלוש ביצים בכל הטלה, בשטחים חקלאיים יש ארבע ביצים או חמש. הנקבה דוגרת לרוב לבדה. משך הדגירה 13-14 יום.
הגוזלים הבוקעים מכוסים פלומה, שני ההורים מאכילים אותם ומטפלים בהם במשך כ-15 יום. הצעירים עוזבים את הקן בלבוש “נעורים” חום ובחזה מנומר.
הקינון בשטחי פרדסים, בננות ושלחין.
צילום התמונה: אייל ברטוב
שחיינית מנומרת היא חיפושית מים, שמבלה כמעט כל חייה בתוך המים. אורך גופה 1 עד 1.5 ס”מ וצבעה כהה, כמעט שחור. רגליה האחוריות שטוחות ושעירות, מזכירות מבנה של משוט ובעזרתן היא שוחה במים.
החיפושית הבוגרת נושמת בעזרת “בלון צלילה” – בועת אוויר שהיא לוכדת מתחת לכנפיה, בעת שהיא שוחה ומתקרבת לפני-המים.
הנקבה מטילה ביצים ומדביקה אותן לצמחי מים.
הזחלים הבוקעים מן הביצים מתקיימים בתוך המים וקולטים את החמצן המומס במים דרך עור גופם. מדי פעם הזחלים שוחים כלפי מעלה, מבליטים אל מחוץ למים את קצה צינור הנשימה אשר מצוי בקצה בטנם, ונושמים גם אוויר חופשי. הזחלים מתגלמים בבוץ שמחוץ למים, והחיפושיות הבוגרות המגיחות מהגלמים חוזרות אל תוך המים או מתעופפות באוויר, ומחפשות לעצמן מקווה מים חדש.
המזון של הבוגרים ושל הזחלים: בעלי-חיים קטנים שהם לוכדים בתוך המים.
צילום התמונה: אייל ברטוב
השועל המצוי נחשב בעיני רבים “טורף ערמומי”, אך האם זה באמת כך?
“טורף”? אכן הוא טורף מכרסמים, ציפורים וחרקים, אך למעשה, הוא אוכל-כול, ומזונו מגוון מאוד: מפירות, ירקות ושיירי מזון שהוא מוצא במזבלות.
“ערמומי”? אולי במשלים… במציאות, הערמומיות אינה עוזרת לו נגד התן הזהוב, שהוא מתחרהו העיקרי על בתי גידול, ודוחק אותו יותר ויותר מאזורים שונים בארץ.
אורך גופו כ- 60 ס”מ ומשקלו כ- 3.3 ק”ג. הוא פעיל בלילה וחי במחילות פשוטות, שהוא חופר בעצמו, או שחפרו בעלי-חיים אחרים – דרבנים למשל.
שועלים הם בעלי-חיים טריטוריאליים: הם חיים בזוגות או במשפחות, המונות עד 6 שועלים בוגרים. הבוגרים מסמנים את תחום המחיה שלהם בהטלת שתן, שריחו חריף מאוד, ובהטלת צואה, הנושאת ריח שנפרש מבלוטות פי הטבעת.
לקראת ההמלטה הנקבה מורטת פרווה מבטנה, ומרפדת בה את מחילתה. היא ממליטה 5-2 גורים חסרי אונים (כמו גורי כלבים), ושני ההורים מטפלים בהם. הגורים פוקחים את עיניהם לראשונה בגיל שבועיים, ובגיל חודש הם מתחילים לאכול אוכל מוצק ולצאת מן המחילה. כשהם בני חמישה חודשים הם נעשים עצמאיים, ובסתיו הראשון לחייהם הם עוזבים את הטריטוריה של ההורים ומתפזרים למרחק של עשרות קילומטרים.
חשוב לדעת! – בארץ (ובאירופה) בין חיות הבר השועל הוא נושא הכלבת העיקרי. אמנם שועלים מפחדים מבני אדם, אך שועל נגוע בכלבת עלול לתקוף. לכן, יש להיזהר משועל המתקרב לבני אדם!
צילום התמונה: אייל ברטוב
שום הגלגל הוא גיאופיט בעל בצל, וריחו העז אופייני לכל מיני השום. העלים ערוכים בבסיס הצמח, ובראש הגבעול הקצר תפרחת גדולה ומרשימה. הפרחים נישאים על עוקצים ארוכים מאוד, שאינם זהים באורכם. יש ביניהם שאורכם עולה על אורך הגבעול.
לאחר הפריחה, בחודשים אפריל עד מאי, הפרי הכדורי מתפתח. משהבשיל הפרי הוא מתנתק מבסיס התפרחת, מתגלגל ברוח למרחקים ארוכים וזרעיו מתפזרים לכל עבר. שמו של הצמח ניתן לו בגלל צורת ההפצה המתגלגלת הזאת.
בשל תפרחתו המרשימה יש המגדלים אותו בגינות לנוי.
צילום התמונה: אייל ברטוב
שבתאי השקד הוא הגדול והמרשים ביותר בין פרפרי הארץ. מוטת כנפיו מגיעה עד 15 ס”מ, ועל הכנפיים יש דגם של עיניים מדומות, המרתיע את אויבי הפרפר. ניסויים הוכיחו שכאשר ציפור מתקרבת לפרפר, הוא פורש את כנפיו, חושף את עיניו המדומות ומרתיע את הציפור. לעומת זאת, פרפרים שהסירו מכנפיהם את דגמי העיניים, נטרפו בתוך זמן קצר.
פרפר זה הוא פעיל לילה, ובמשך היום הוא עומד חסר תנועה על גזעים ועל ענפים של צמחים, לרוב קרוב לקרקע.
במהלך השנה הוא מגדל דור אחד בלבד. באביב, עם לבלובם של עצים שונים ממשפחת הוורדניים, לאחר שעמדו בשלכת חורף (עצי שקד, משמש, אפרסק או תפוח), אפשר לראות את הפרפר. כל נקבה מטילה על העלים של עצים כאלה כ-200 ביצים.
הזחלים אוכלים את העלים הטריים, גדלים עד אורך של כ-10 ס”מ ורוחב של כ- 1.5 ס”מ. זחלי השבתאי בולטים לא רק בגודלם המיוחד, אלא גם בצבעיהם: ירוק ונקודות תכולות, ששערות זיפיות ושחורות מתבלטות מהן. כאשר מנסים ללכוד את הזחל, הוא מתגונן באמצעות תנועות גוף מהירות וחדות. הזיפים שלו פוגעים בתוקף וגורמים לצריבה בעור.
בסוף האביב, הזחל מתגלם בתוך פקעת קורים, שהוא טווה סביב גופו. בדרך כלל הגלמים דבוקים בחלקם הנמוך של גזעי עצים, וצבעם החום מקנה להם הסוואה טובה.
הפרפר עובר את תקופת הקיץ החמה במצב של גולם, ורק בסוף החורף, לאחר 9-8 חודשים, הבוגרים בוקעים מן הגלמים.
נקבות הפרפר מפרישות חומר ריחני, פרומון, המושך זכרים ממרחק של קילומטרים אחדים. לאחר ההפריה הן מטילות ביצים, ודור חדש של שבתאי השקד מתחיל את חייו.
שבלולון מצוי הוא חילזון יבשתי, בעל קונכייה בהירה ומעוטרת לאורכה בפסים כהים. מספר הפסים, רוחבם וצבעם אינו זהה בכל קונכייה.
כמו חלזונות רבים אחרים, גם השבלולון המצוי יכול לכנס את גופו אל תוך הקונכייה. בזמן פעילות הוא מוציא מתוך הקונכייה את הראש ואת הרגל השרירית שלו ומתקדם על שכבת ריר שהוא מפריש.
בתקופות חמות ויבשות השבלולון נצמד אל גבעולים ואל ענפים יבשים של צמחים, סוגר את פתח הקונכייה בקרום רירי, שנקרא “חתם”, ונכנס למצב של חוסר פעילות. כך הוא מוגן מסכנות התייבשות ומוות.
מזונו: חלקי צמחים טריים או נרקבים, אצות ופטריות.
אורך חייו קרוב לשנה אחת. בחורף השבלולונים הצעירים בוקעים מן הביצים, שהוטלו בעונה הקודמת. הם מגיעים לבגרות לקראת סוף החורף.
הרבייה מתרחשת באביב. בגופו של כל שבלולון גם איברי זכר וגם איברי נקבה. שני שבלולים מתקדמים זה מול זה, כשגופם צמוד. כל אחד מעביר תאי זרע לבן-הזוג ומפרה את הביצים שלו. אחר כך הם מתרחקים זה מזה. כל שבלולון חופר גומה באדמה, מטיל בה את הביצים ומסיים את חייו. הביצים נשארות באדמה עד לעונת הגשמים הבאה.
מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד…” – מי לא מכיר את השיר הידוע הזה? היום הרקפת שכיחה בזכות היותה צמח מוגן. היא צמח גיאופיטי, ויש לה פקעת, המצויה מתחת לפני הקרקע. הפקעת עשויה להגיע לגיל של 20 שנה. מן הפקעת מתרוממים עלים בעלי צורת לב – בצדם העליון כתמים בהירים, וצדם התחתון בצבע סגול. לרקפת פרחים רבים בצבעים לבן עד ורוד עז, הנישאים על עוקצים ארוכים, והם כפופים כלפי מטה. אמנם עונת הפריחה העיקרית היא מחודש ינואר ועד אפריל, אך באזורים מסוימים בארץ אפשר לראות רקפות המקדימות לפרוח כבר בחודש נובמבר, ועל המורדות המערביים של המצוק היורד מערבה מרמת הנדיב, נצפו כמעט בכל שנה רקפות פורחות כבר באוגוסט-ספטמבר! כל פרח פתוח במשך שבוע עד שלושה שבועות. הצוף הרב שבפרח מושך מאביקים – חרקים שונים, כגון: דבורי דבש ועשים. לאחר הפריחה, עוקץ הפרי מתכופף וגורם להטמנת הזרעים שבפרי בסדקים של הסלע או בחריצי הקרקע. בעבר שימשה הרקפת למטרות מגוונות: עליה בושלו ממולאים באורז או בבשר; מן הפקעות הרעילות הכינו חומר לסימום דגים; וברפואה העממית שימשו חלקיה השונים להכנת שיקוי אהבה וגם לטיפול במחלות שונות.
הרצה הסגלגלה היא חיפושית שחורה, חסרת כנפי תעופה. שמה ניתן לה על שום צורת בטנה הסגלגלה, כלומר – מעוגלת-מוארכת, ועל שום יכולתה לרוץ בזריזות רבה.
החיפושית טורפת, פעילת לילה. ביום היא מסתתרת, מתחפרת בחול או מתחת לאבנים, ולקראת ערב היא יוצאת לשחר לטרף.
מזונה העיקרי הוא חלזונות. היא מפרישה על הטרף רוק, שמכיל אנזימי עיכול, ובעזרת לסתותיה החזקות היא חותכת חתיכות מהטרף ומגישה לפיה.
החיפושית מטילה את ביציה בקרקע. הזחל מתגלם בתוך האדמה, והבוגר הבוקע מן הגולם יוצא החוצה. הוא זריז, רודף אחרי הטרף וכך מצליח לתפוס אותו.
כמו חיפושיות אחרות גם הרצה הסגלגלה היא מקור מזון לטורפים שונים: עופות דורסים (וביניהם: בז, תנשמת, שעיר), מכרסמים (גרביל וחדף), זוחלים (חרדונים ולטאות) ואפילו יונקים אוכלי-כול (תנים ושועלים). אבל, יש לה אמצעי הגנה יעיל, המסייע להימלט בשעת סכנה: היא מפרישה נוזל דוחה, שמרחיק את רוב אויביה.
רץ מים שכיח הוא פשפש שחי במקווי מים, וברוב המקרים הוא נראה עומד בעמידת פישוק על המים או מתקדם בתנועות גלישה על “קרום” המים.
הצד התחתון של גופו מכוסה שערות צפופות וקצרות, דמויות לבד ודוחות מים. שערות אלה מונעות את שקיעתו בתוך המים, ומאפשרות לו לעמוד ולנוע מעל פני-המים.
רץ המים מתקדם על פני-המים בתנועות חתירה, בעזרת הזוגות האמצעי והאחורי של רגליו, שהן ארוכות בהרבה מזוג הרגליים הקדמי שלו.
מזונו: בעלי-חיים זעירים שהוא מוצא בקרבת פני-המים.
הנקבה מטילה ביצים עטופות בשכבת ריר, והן צפות במים. הזחלים הבוקעים מן הביצים עולים מעל פני-המים, ושם הם ממשיכים להתפתח עד לשלב הבוגר.
צילום התמונה: אייל ברטוב
סבכי שחור-ראש הוא עוף קטן. אורך גופו כ- 15 ס”מ.
נוצותיו בגוונים של אפור. ראשו של הזכר שחור, ואילו ראשה של הנקבה בצבע חום-אפור.
ציפורים מהסוג סבכי נוהגות להסתתר בין צמחים סבוכים, ומכאן שמן. הסבכי שחור-הראש הוא עוף יציב בארץ, כלומר – הוא נמצא אצלנו כל השנה ואף מגדל כאן את צאצאיו.
מזונו: חרקים קטנים וזחלים של פרוקי רגליים שונים.
סבכים שחורי-ראש מקננים בחודשים אפריל עד יוני, ובתקופה זאת הם מספיקים לגדל שני מחזורים של צאצאים. בני הזוג בונים את הקן על עצים קטנים ועל שיחים סבוכים. הנקבה מטילה בקן 4-5 ביצים צהבהבות מנוקדות בנקודות חומות, ובני הזוג מתחלקים בנטל הדגירה על הביצים והטיפול בצאצאים.
סבכי שחור-ראש הוא הציפור הנפוצה ביותר ברמת הנדיב יחד עם מין נוסף של סבכי – סבכי השיחים. מחקר ברמת הנדיב הראה שפעולות דילול הצמחייה באזורי השיחים והחורשות גרמו לירידה מסוימת בגודל אוכלוסיית הסבכים באזור.
צילום התמונה: אייל ברטוב
סבכי שחור-כיפה הוא עוף קטן. אורך גופו כ- 15 ס”מ. לזכר נוצות אפורות ו”כיפה” שחורה על קצה ראשו, ואילו לנקבה “כיפה” בצבע חום-חלודה. הסבכי שחור-הכיפה הוא עוף נודד, המעופף בלהקות דלילות וחולף בארצנו פעמיים בשנה: בחודשים מרס עד מאי – בדרכו צפונה אל אזורי הקינון שלו, ובחודשים ספטמבר-נובמבר – בדרכו דרומה אל אזורים חמימים יותר. מזונו: חרקים, פרוקי רגליים קטנים ומעט זרעים ופירות קטנים, שמבשילים בארץ בעונת הסתיו בדיוק בעונת הנדידה של הסבכי דרומה. סבכים שחורי-כיפה אינם מקננים בארץ, אלא בארצות צפוניות יותר. רק לעתים נדירות הם מקננים באביב בגליל העליון. הנקבה מטילה בקן 4-5 ביצים לבנבנות-צהובות, מנוקדות בכתמים כהים, ובני הזוג מתחלקים בנטל הדגירה על הביצים והטיפול בצאצאים.
התנשמת היא עוף דורס לילי ממשפחת התנשמתיים. תפוצתה נרחבת בארץ ובעולם – באירופה, בצפון אפריקה ובמערבה ובחצי האי ערב. היא שכיחה במקומות יישוב – כפרי, חקלאי או עירוני. צבעה לבן צהבהב, פניה עגולים ועיניה גדולות. גודלה 34 סנטימטרים. כנפיה ארוכות. לתנשמת ראייה מרחבית, העיניים גדולות וקרובות ואינן נעות בתוך חוריהן. לתנשמת סיבוב ראש אופקי עד 270 מעלות אחורנית וסיבוב ראש אנכי עד 160 מעלות, כך שהיא יכולה להגיע למצב שבו עיניה נמצאות למטה ומקורה למעלה. הפנים דמויי לב וזר נוצות לפניה. המקור משוך למטה. חוש השמיעה של התנשמת מעולה, היא רגישה לרשרושים של יונקים ומסוגלת ללכוד אותם גם בעלטה מוחלטת.
לכנפיה נוצות מיוחדות, הסדורות בקצוות במבנה של מסרק, ולכן מעופה חרישי.
במשך היום מסתתרת התנשמת במקומות חשוכים ואפלים: מערות, כוכי סלע, נקרות עץ, עליות גג, בורות מים ואסמים. לרוב יש לה מקום מנוחה קבוע למשך היום. היא יושבת במקום זה (לבד או עם בן זוגה) מכונסת בעצמה ועיניה עצומות למחצה. כשהיא חשה בסכנה, נוצותיה סומרות, היא מקישה במקורה ומשמיעה קולות נשימה ונשיפה ומכאן גם שמה. לעת ערב, יוצאת התנשמת לציד.
התנשמת ניזונה ממכרסמים, מחדפים, מציפורים ומחרקים. מזונה העיקרי הוא מכרסמים קטנים.
בדרך-כלל, בולעת התנשמת את טרפה בשלמות ואחר-כך מקיאה את השערות, הנוצות, הציפורניים והעצמות. הגוש שאותו היא מקיאה נקרא צנפה.
צילום התמונה: אייל ברטוב
התן הוא טורף ממשפחת הכלביים. ישנם מספר מינים של תנים, אך בארץ-ישראל מצוי רק מין אחד: תן זהוב.
התנים מגיעים לגודל של 70 ס”מ ולמשקל של 12 ק”ג. הם חיים באזורים עשירי סבך וניתן למצוא אותם בגבהים של 2000 מטרים. הם נפוצים באפריקה, באירופה ובדרום-מזרח אסיה.
התנים חיים בלהקות או בזוגות. ביום הם שוכנים במאורות שחפרו ובלילה הם יוצאים לפעילות ולחיפוש מזון. בחפשם אחר טרף, מסתמכים התנים בעיקר על חושי הראיה והשמיעה, אך הם מסתייעים גם בחוש הריח.
בשעות הערב והלילה מרבים התנים להשמיע את יללותיהם. כך הם מקיימים תקשורת בין התנים שבלהקה ובין הלהקות השונות.
גם כשזכר רוצה לחזר אחר נקבה, הוא משמיע יללות. לשמע קולות אלה מתקבצות סביבו נקבות ופותחות בחיזור אחריו.
בני הזוג מתקרבים זה לזה בריצה ומתחילים להקיף זה את זה. הם מתהלכים יחדיו, מטילים את מימיהם באותם המקומות ומריחים את השתן של בן הזוג. זהו הסימן לכך שהפכו לזוג “נשוי”. ה”נישואין” נמשכים שנים רבות ובמהלכן הזכר אינו מזדווג עם נקבה זרה.
תקופת ההריון נמשכת 60-63 ימים. בתום החודשיים ממליטה התנה 4-6 גורים ובני הזוג מטפלים בהם בנאמנות.
בגיל שלושה חודשים לומדים הגורים לחפש מזון בעצמם.
בגרותם המינית מתחילה בגיל שנתיים.
תוחלת חייהם בשבי היא עד 16 שנה אך רובם נעשים סנילים בגיל 10-12 שנה.
התן מביא לאדם תועלת, שכן הוא ניזון מפגרים וטורף ארנבות, עופרים צעירים, חוגלות, עכברים וחרקים. הוא גם מזיק כי הוא אוכל פרות (כגון ענבים ותותי-שדה) ומפיץ את מחלת הכלבת.
בעבר היו תנים רבים בארץ, אך מרביתם הורעלו. כיום אוכלוסיית התנים התרחבה וניתן לשמוע שוב את יללותיהם באזורים רבים בארץ.
כמו אצל שאר מיני התלתן, גם העלים של הצמח תלתן תריסני מורכבים מ- 3 עלעלים ומכאן שם הסוג (תלת פירושו שלוש). אבל למין זה יש סימן מובהק ברור: קו חום כהה משורטט לרוחב כל עלעל, בדיוק באמצע.
הפרחים בצבעי לבן או ורוד חיוור, והם גדלים בתפרחות, שאורכן מגיע עד 4 ס”מ.
בעת הבשלת הפרי עלי הגביע סוגרים על הזרע ומגנים עליו. אחת מאונות הגביע מתארכת ונראית כתריס. כל הקרקפת נראית כאילו תריסים חופים על הפירות המצויים בה, ומכאן שם הצמח – תלתן תריסני.
תלתן הפוך נקרא בשם זה, משום שפרחיו מחוברים לגבעול בכיוון הפוך מזה של פרחי צמחים אחרים ממשפחת הפרפרניים, וביניהם גם מינים אחרים של תלתן. עלה הכותרת הגדול של פרח התלתן ההפוך – “המפרש” – נוטה כלפי מטה, ואילו ה”סירה” וה”משוטים” פונים כלפי מעלה.
פרחי התלתן ההפוך צומחים כתפרחת של פרחים רבים, צפופים וקטנים, שצבעם ורוד.
במקביל להבשלת הפירות, עלי הגביע של הפרחים גדלים ועוטפים את הזרע כשלפוחית נפוחה. הזרעים מופצים על-ידי הרוח: במקרים רבים כל הקרקפת, על כל השלפוחיות שבה, ניתקת מן הצמח ומתגלגלת ברוח. תוך כדי כך השלפוחיות ניתקות ממנה, והזרעים מופצים בשטח.
הסוג תלתן מונה כ-250 מינים שונים של צמחים עשבוניים חד-שנתיים. תלתן הארגמן הוא אחד מ-51 מיני התלתן הגדלים בארץ.
העלים של כל בני הסוג הזה מורכבים מ-3 עלעלים ומכאן שם הסוג: תלת פירושו שלוש. למינים שונים של תלתנים חשיבות רבה כצמח מספוא וכצמח מרעה ואף מגדלים אותו לצורך זה.
תלתן הארגמן (או תלתן ארגמני) שכיח מאוד בארץ וניתן לראותו בשדות, בצדי הדרכים ובשטחים פתוחים בכל חלקי הארץ.
העלים שלו צרים והתפרחות הצפופות שלו ארוכות, עד 6 סנטימטרים. הפרחים סגולים ארגמניים וגדולים יחסית ומכילים צוף. הצוף מושך אליו דבורים המאביקות את הצמחים. הוא מקדים לפרוח, כבר בפברואר, ופריחתו הממושכת עשויה להגיע עד יוני ואף מאוחר יותר
הנחש תלום קשקשים מצוי הוא מהנחשים הגדולים והנפוצים יותר בארץ. אורך גופו עד 2 מטר.
תלום הקשקשים הוא נחש תת-ארסי. שיני הארס שלו נמצאות בעומק הפה, בצד האחורי של הלסתות העליונות. לשיניים אלה צורת מרזב, כלומר – לאורכן מצוי חריץ, והן קשורות לבלוטות ארס קטנות.
אמנם נחש זה אינו מכיש, אבל כשהוא מצליח לנשוך טרף ולהחזיקו בפיו למשך זמן מה, הוא מניע את הלסתות, לוחץ על בלוטת הארס, וכך מעט ארס משתחרר. מכיוון שפעולת הארס אטית, הנחש נכרך סביב גוף הטרף, נושך אותו ואוחז בו עד שהארס משתק את הטרף.
אמנם לאדם הנשיכה של תלום הקשקשים המצוי אינה מסוכנת, אך, למרות זאת, מומלץ להיזהר ממנו.
הוא ניזון בעיקר מחולדות ומעכברים, ולכן נחשב מועיל לאדם.
תיקנחול מצרי הוא חרק בעל גוף שצבעו חום-שחור נוצץ. אורך גופו עד 3 ס”מ ואורך מחושיו כמחצית מאורך גופו.
הזכר בעל כנפי תעופה. כנפי התעופה קרומיות והן מתקפלות אל מתחת לכנפי חפייה, שמגינות עליהן בזמן שהתיקנחול אינו מתעופף. על הכנפיים יש דגם של פסים מקבילים, סימן אופייני לזכר. גופו שטוח, והוא בעל זוג עיניים גדולות, נוסף לזוג העיניות הקטנות שעל ראשו.
הנקבות חסרות כנפיים ועיניהן קטנות. גופן קצר אך רחב מגופו של הזכר, והוא קמור בצידו העליון. נקבה נראית כמעט כחצי כדור מושלם.
תיקנחול הוא בעל-חיים לילי, כלומר ביום הוא מתחפר באדמה, ובלילה הוא יוצא לחפש מזון –צמחים, בעלי-חיים קטנים, הפרשות של בעלי-חיים וכל חומר אורגני אחר שימצא בסביבה.
הנקבות מטילות 2 שורות של ביצים קטנות בתוך “תיק”. בעת ההטלה התיק רך, והוא מתקשה כעבור דקות אחדות. הזחלים הבוקעים מן הביצים דומים למבוגרים (בעלי גלגול חסר), אך בתקופה הראשונה לחייהם הזכרים שביניהם עדיין חסרי כנפיים.
העוף תור הצווארון גדול כגודל יונה, משקל גופו מגיע עד 200 גרם, ואורך גופו (כולל הזנב) 30 ס”מ ואף יותר.
על גבו נוצות בצבע אפור-חום בהיר, וצבע גחונו: חום-ורדרד. בעורפו נוצות שחורות, היוצרות דגם של קולר או של שרשרת; זה ה”צווארון” המבדיל אותו משאר מיני התור והיונים.
תור הצווארון יציב בארץ, כלומר – נמצא בה כל השנה ואינו נודד לארצות אחרות.
מזונו: זרעים ועלים של צמחים שונים, שהוא מוצא בטבע וגם ברפתות, בלולים ובשדות החקלאות.
עונת הקינון שלו היא הקיץ, והוא מעדיף לבנות את הקן על עצי ברוש. צורת הקן היא צורת צלחת שטוחה, הוא עשוי מזרדים, והנקבה מטילה בו 2 ביצים. שני ההורים דוגרים על הביצים ומטפלים בגוזלים עד שהם פורחים מן הקן, בגיל שלושה שבועות.
בעונת הרבייה זוג התורים מסלקים מתחום הטריטוריה שלהם תורים זרים, אבל בסתיו ובחורף התורים מתלהקים ללהקות גדולות, אוכלים ביחד וגם לנים באתרי לינה משותפים.
בסוף האביב הארץ “מוצפת” בים של תפרחות לבנות-צהבהבות. אלה התפרחות של התגית המצויה, צמח חד-שנתי, הפורח בכל אזורי החבל הים-תיכוני – בשדות ובצדי הדרכים. מאוחר יותר, בראשית הקיץ, אפשר לראות את ה”כדורים” – אלה הם הזרעונים של הצמח, הקשורים בבסיסם זה לזה.
בחורף הנבט מפתח סמוך לפני הקרקע זוגות של עלים נגדיים, ירוקים ומכוסים שיער קצר ורך. רבים מכירים את העלים השעירים האלה, הנצמדים בקלות לבגדים, ושניתן “להדביקם” לחולצה, כמו תג (ומכאן שמו של הצמח) או “דרגות קצונה”.
עם תום הגשמים ועם עליית הטמפרטורה הגבעול מתרומם לגובה של 15-60 ס”מ. בראש הגבעול תפרחת בקוטר כ-4 ס”מ, ותפרחות חיצוניות נוספות צומחות מניצנים, היושבים בחיקי העלים. הפרחים הקטנים של התפרחת מקובצים בצפיפות, ולפרחים החיצוניים יש עלי כותרת גדולים בצד הפונה החוצה. בשל כך התפרחת נראית גדולה ובולטת.
האבקה: המאביקים הם חרקים, ובעיקר דבורים ופרפרים, ובעת הפריחה חרקים רבים מבקרים בפרחים ומאביקים אותם.
הפצה: הפרי הוא זרעון קטן ועל ראשו מין כתר קטן. כאמור, בתחילה, לפני הפצתם, כל הזרעונים קשורים בבסיסם זה לזה, וכך הם יוצרים כדור בקוטר 3-4 ס”מ. כאשר הכדור מתפרק, כל זרעון נישא ברוח ונוחת הרחק מצמח האם באמצעות הכתר הקל, המשמש לו מצנח.
הצמח שרעול שעיר הוא עשבוני רב-שנתי שגובהו עשוי להגיע עד 2 מטרים. העלים שלו תלתניים, כלומר מחולקים ל-3 אונות, כמו עלי התלתן ושעירים.
השרעול פורח בחודשים אפריל–מאי. בתקופה זאת הוא מתכסה בעשרות תפרחות כדוריות, ובכל אחת מהן הרבה פרחים. צבע הפרחים כחלחל, ואורכו של כל אחד מהם כ- 1 ס”מ.
הצמח מכיל חומרים רעילים, הדוחים את רוב בעלי-החיים. לכן, רוב החרקים, הבקר והצאן נמנעים מלאכול אותו. למרות זאת, הצמח מהווה פונדקאי לפרפרים מסוימים – כחליל האספסת ולבנין התלתן – שאוכלים אותו. נקבות הפרפרים מזהות את צמחי השרעול ומטילות עליו את הביצים. לאחר שהזחלים בוקעים מן הביצים, הם אוכלים את העלים. זחלים אלה לא נפגעים מהחומרים הרעילים שבצמח, ואולי אף משתמשים בחומרים אלה, כדי להגן על עצמם מפני טורפיהם.
השפרירה הקשקשנית היא אחד הצמחים הבולטים במשפחתה, משפחת הסוככיים. יש לה תפרחת גדולה, הנראית כצלחת שטוחה ולבנה הנראית ממרחק רב.
הזרע הנובט בחורף, מפתח גבעול מסתעף, המגיע לגובה של כחצי מטר. העלים נראים כנוצות ירוקות.
באביב מופיעות התפרחות בראשי הגבעולים – תפרחות שפרחיהן לבנים וצפופים. התפרחות שטוחות ומכילות פרחים קטנים ולבנים ורק בהיקף התפרחת מצויים פרחים שעלי הכותרת שלהם מאוחה לצורת אליפסה, הפונה החוצה, לשולי הסוכך. פרח כזה הוא גדול במיוחד, וקוטרו עד פי 10 מפרח “רגיל” שבתפרחת. במרכז התפרחת מצויה קבוצה של פרחים עקרים, שצבעם שחור והם יוצרים כתם כהה במרכז התפרחת. מרחוק נראית התפרחת של השפרירה כפרח גדול ומרשים, שבמרכזו גוש שחור ושוליו מוקפים עלי כותרת לבנים, אך יש לזכור שזוהי תפרחת המכילה פרחים רבים.
הגוש השחור שבמרכז התפרחת נועד כנראה למשוך מאביקים ואכן לעתים קרובות ניתן לראות על התפרחות זבובים, צרעות וחיפושיות.
הפרי נראה כמעין גלגל שיניים גדול עטור קשקשים (מכאן שם הצמח), הערוכים בסוכך בצפיפות רבה. הקשקשים מאפשרים לפירות עם הזרעים הבשלים להתפזר ברוח. כאשר כל הפירות נושרים ומתפזרים נותר שלד הסוכך וצורתו כשל ציור עדין.
שפן הסלעים הוא יונק בעל פרסות, פרוותו חומה-אפורה, והוא דומה במראהו למכרסם גדול. אורך גופו כ- 50 ס”מ. משקלו של זכר בוגר עשוי להגיע עד 4 ק”ג, ואילו הנקבות קטנות יותר.
שפני הסלעים הם פעילי יום. הם חיים בלהקות גדולות, במחילות טבעיות ובנקיקי סלעים ומצוקים. בימים קרים הם מתקבצים בצפיפות בתוך המחילות, וכך גורמים לעליית הטמפרטורה במחילתם. לעתים טמפרטורת האוויר בתוך המחילה עולה ב- 20 מעלות ואף יותר על טמפרטורת האוויר שמחוץ למחילה.
הלהקות של שפני הסלעים כוללות משפחות אחדות, ובראש כל אחת מהן – זכר דומיננטי. בשעת פעילות אחד הזכרים עומד על המשמר וצופה אל הסביבה. אם השומר מבחין בסכנה כלשהי – דורס שמעופף בשמים או כל דבר אחר שנראה לו חשוד – הוא משמיע קולות אופייניים, הגורמים לכל האחרים להתחבא מיד בנקיקים ובמחילות.
השפנים ניזונים מצמחים שונים, וביניהם גם צמחים רעילים, אשר בעלי-חיים אחרים נזהרים מהם. לפעמים הם משלימים את התפריט בחרקים ובלטאות שהם צדים.
בקיץ, לקראת עונת הרבייה, הזכרים הדומיננטיים מסלקים את הזכרים הבוגרים האחרים, אשר מתקבצים לעדרי רווקים.
הנקבות ממליטות את הצאצאים באביב, גורים אחדים בכל שגר. הגורים מסוגלים ללכת ולטפס על סלעים מיד לאחר לידתם. הם יונקים עד גיל 3 חודשים, אבל ימים אחדים לאחר ההמלטה הם כבר מתחילים לאכול גם צמחים.
השפירית האדומה היא חרק טורף. אורכה 3.5 עד 4.5 ס”מ, והיא נפוצה מאוד בקרבת מקווי מים מתוקים בכל הארץ. צבע גופה אדום (ומכאן שמה). עיניה גדולות וכושר ראייתה מעולה.
הבוגרים עסוקים שעות רבות בציד. הם עומדים בעמדת תצפית, צופים על הסביבה, וכשהם מבחינים בחרקים קטנים, הם לוכדים אותם תוך כדי תעופה. הבוגרים הצעירים מתעופפים בסביבה, ויכולים להתרחק ממקווי המים, אבל לקראת עונת הרבייה הם חוזרים אל סביבת המים, שם הם מוצאים בני זוג.
לאחר ההפריה הנקבה עפה מעל המים, טובלת בהם את קצה בטנה ומטילה במים את הביצים. הזחל הבוקע מן הביצה חי במים. בטנו קצרה ומעוגלת, ואורך גופו יכול להגיע עד 2 ס”מ. הוא נושם בעזרת זימי-טרכיאות – אלה הם התוספתנים שבקצה בטנו, אשר קולטים את החמצן המומס במים.
גם הזחל טורף בעזרת מבנה מיוחד לתפיסת הטרף. שפתו התחתונה ארוכה ובעלת מפרק, ובקצה – לסתות דמויות צבתות. בעת מנוחה השפה מקופלת מעל אזור הפה, ונראית כעין מסכה. במהלך הגידול הזחל מתנשל פעמים אחדות. כשהוא מגיע לשיא גודלו, הוא מטפס ונאחז בענף צמח שמתבלט מחוץ למים. לאחר ימים אחדים הוא מתנשל שוב, והבוגר שמגיח, מתעופף ומשחר לטרף
צילום התמונה: אייל ברטוב
השעיר המצוי שייך למשפחת הינשופיים שמסדרת דורסי הלילה.
השעיר נפוץ בדרום אירופה ובמזרחה, במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה.
השעיר חי בשטחים פתוחים שפזורים בהם עצים בודדים, ביערות דלילים, בכרמי זית ובמטעי דקל ואף בתחומי יישובים כפריים.
ברוב תחומי תפוצתו זהו עוף מקייץ, הנודד בסתיו ובחורף לאפריקה. בישראל הוא חולף בחורף. הוא הקטן בדורסי הלילה בארץ: אורך גופו 18-19.5 ס”מ ומשקלו 90-65 גרם.
נוצותיו אפורות-חומות, ועליהן פסים חומים וכתמים חומים, וכל מראהו כמראה קליפת עץ. הנוצות רכות וארוכות ומקנות לגופו נפח גדול מממדיו האמיתיים. אברות התעופה שבכנפו משוננות בצדן החיצוני ולכן מעופו חרישי. אצבעותיו חזקות – האצבע הרביעית יכולה לנוע אחורה ולסייע באחיזת הטרף.
בזכות עיניו, הממוקמות בקדמת ראשו, ראייתו תלת ממדית ואומדן העצמים שלו מדוייק. יחד עם זאת, משום שראייתו קדמית בלבד, צריך השעיר לסובב את כל הראש כדי להסתכל לצדדים. על העין יש עפעף עליון.
שמיעתו מפותחת מאוד ולכן מסוגל השעיר המצוי לאתר טרף בחושך. הוא רגיש לקולות בתדרים גבוהים, למשל לקולות הקשר של המכרסמים.
ראשו של השעיר המצוי עגול, המקור קצר וכפוף והזנב עגול. הוא חסר צוואר ובעל מראה גוצי.
במשך היום מסתתר השעיר המצוי בתוך עצים בעלי עלווה צפופה, בסמוך לגזע. כשמטרידים אותו, הוא מזדקר ועף ברפרוף מהיר, בקו ישר.
עם שקיעה הוא משמיע קולות שריקה רבים במשך זמן ארוך, שמשמעותם הכרזת יציאה לציד.
השעיר המצוי ניזון בעיקר מחרקים. הוא מאתר את טרפו מנקודת תצפית ולרוב צד אותו על פני הקרקע. לעתים, הוא מתנפל על קורבנותיו בעת מעופם, מפיל אותם ארצה ונושא את הטרף במקור או ברגל למקום האכילה.
מזונו העיקרי הוא חרקים (צרצרים, עשים וחרגולים) אבל הוא טורף גם ציפורים, יונקים, דו חיים וזוחלים.
לקראת עונת הקינון, קורא הזכר והנקבה עונה לו בקול גבוה, חד יותר ופחות סדיר.
הזכר מראה לנקבה מקומות אחדים בנחלתו, כמו: נקרות עץ, כפות תמרים, חורבות. היא בוחרת באחד מהמקומות. תחילה היא נחה לידו רק ביום ובסמוך להטלה אין היא נוטשת אותו עוד. בקן אין כלל ריפוד.
הנקבה מטילה בו לרוב שלוש עד ארבע ביצים ולעתים אף שש. ביצה אחת מדי יומיים. מהטלת הביצה הראשונה דוגרת הנקבה בלבד והזכר דואג להזנתה. משך הדגירה 25-24 יום. הגוזלים בוקעים במשך כשלושה ימים. הם מתחילים לעזוב את הקן כשהם בני 21 יום, אך עדיין אינם יודעים לעוף. הם עפים היטב רק בהיותם בני 33 ימים ולוכדים טרף רק מגיל 45 יום.
השעיר מגיע לבגרות מינית כשהוא בן שנה ותוחלת חייו מגיעה ל 12 שנים וחצי.
הצמח שעורת התבור הוא דגני חד-שנתי, והוא גדל ברוב אזורי הארץ. השיבולים נישאות בראש הגבעול, שגובהו 1 מטר ואף יותר. מלענים ארוכים מתבלטים מן השיבולים, ואורכם כ- 10 ס”מ. מלען הוא זיף ארוך ונוקשה, דמוי מחט. הפריחה: בחודשים מרץ–אפריל.
שעורת התבור היא אחד הצמחים הפונדקאים של הפרפר סטירית משוישת. נקבות הפרפר מטילות ביצים על הצמח, והזחלים הבוקעים מן הביצים אוכלים את העלים ואת הגבעולים שלו.
שעורת התבור היא צמח המוצא של השעורה התרבותית. בשעורת הבר – שעורת התבור – ציר השיבולת נשבר בקלות לאחר הבשלת הגרגרים, והשיבולת מתפרקת; ואילו בשעורה התרבותית ציר השיבולת נשאר שלם, ולכן אפשר לקצור אותה בלי לאבד את הגרגרים. על-פי ממצאים מחפירות ארכיאולוגיות, ביות שעורת הבר התרחש לפני כ- 10,000 שנים, באזור הסהר הפורה (האזור המשתרע על-פני ישראל, לבנון, סוריה, עמקי הפרת והחידקל ועד למפרץ הפרסי). מן הגרגרים של השעורה התרבותית מכינים בירה.
צילום התמונה: אייל ברטוב
שממית הבתים היא לטאה ממשפחת השממיתיים, השכיחה מכל השממיות בארץ ונפוצה בכל מקום.
גופה רך בצבע ורדרד ומכוסה קשקשים. אורכה עד 14 סנטימטרים. בקצות אצבעותיה מעין “כריות הדבקה”, שבאמצעותן היא נצמדת לסלעים ולקירות ומטפסת עליהם בקלות.
זנב השממית הקצר ניתק בקלות וממשיך לפרפר, אף שאינו מחובר לגוף. כך היא מתגוננת מפני אויביה – בזמן שהאויב מסתכל על הזנב המפרפר, היא נמלטת ומתחבאת. (זנבה צומח מחדש.)
משכנן של השממיות במערות, בבתים, מתחת לאבנים ומתחת לקליפות עצים, ובעיקר – עצי אקליפטוס. היא מיטיבה לראות גם בחשכה כמעט מוחלטת. בלילה היא אורבת במרפסות מוארות לחרקים הנמשכים אל האור.
טרפה העיקרי הוא עש, אך גם חרקים ופרוקי-רגליים אחרים.
הנקבה מטילה ביצים פעמים אחדות בשנה. בכל הטלה 2 ביצים קטנות כגודל אפונים, המודבקות לכוכי-סלעים או מוטלות מתחת לאבנים ולקליפות עצים. השממיות אינן דוגרות ואינן מטפלות בצעירים, כמקובל אצל רוב הזוחלים. כעבור חודשיים הצאצאים בוקעים, ומרגע בקיעתם הם עצמאים לחלוטין.
שממית הבתים מועילה לאדם משום שהיא אוכלת חרקים. בפולקלור של עמים רבים היא נחשבת טובה ומביאה מזל לבית.
שֶלַח ספרדי הוא צמח עשבוני חד-שנתי ממשפחת המצליבים. שמו של הצמח ניתן לו בגלל הפירות שלו, שצורתם צורת חרב (שלח). בשלב הראשון של חייו הוא מצמיח שושנת-עלים צמודה לאדמה.
לקראת הפריחה הוא מצמיח גבעולים ארוכים, שגובהם עשוי להגיע לחצי מטר ואף יותר. הצמח פורח תקופה ארוכה, מחודש פברואר ועד יוני. צבע פרחיו לילך, והם בעלי 4 עלי כותרת, כמו שאר הצמחים ממשפחת המצליבים. פירותיו מבשילים באביב ובקיץ.
השלח הוא צמח פונדקאי לפרפר כתום-כנף. נקבות הפרפר מזהות את השלח ומטילות עליו את הביצים. הזחלים שבוקעים מן הביצים, אוכלים את עלי השלח.
צילום התמונה: אייל ברטוב
הקרפדה הירוקה נמנית על סדרת חסרי הזנב ממשפחת הקרפדיים, שהם דו חיים חסרי זנב. היא השכיחה והנפוצה ביותר בין הדו חיים בארץ. ניתן למוצאה בעולם כולו, למעט אוסטרליה. היא נפוצה בכל ארצות אירופה בישראל, בצפון אפריקה, בקדמת אסיה ובמזרחה. ניתן למוצאה בחורש ובמדבר, הרחק מכל מקווה-מים. למעשה, הקרפדה נכנסת למים רק לצורכי רבייה. הקרפדה הירוקה יחידאית אך הופכת ליצור חברתי בעונת הרבייה. בתקופת הרבייה, עם רדת הגשמים, נודדות הקרפדות הירוקות למקווי מים. תחילה מגיעים הזכרים ומתייצבים על שפת הברכה ומקרקרים. הנקבות, עמוסות הביצים, מתקרבות אל הזכרים המקרקרים. אלה עולים עליהן וחובקים אותן בבית השחי. לפני ההטלה מבצעת הנקבה תנועה מיוחדת שהזכר נענה לה ומפרה את הביצים. הנקבה מטילה הנקבה 4000-6000 ביצים המשובצות במעין שרוכים, שאותם היא כורכת מסביב לשרידי צמחים בתוך שלולית. תוך חמישה ימים בוקעים ראשנים קטנים החיים במים במשך כחודשיים ואוכלים אצות וחומרי רקב. לאחר מכן חל הגלגול ומתפתחת קרפדה בוגרת. תוך שנה מגיעות הקרפדות לגודל מלא ולבגרות מינית, והן יכולות להגיע עד גיל 30 שנים. אורך חייהן וכושר הגדילה המהיר שלהן מונע הידלדלות האוכלוסייה. קרפדה בוגרת ניזונה מחרקים, משבלולים ומשלשולים, מחיפושיות ומזבובים. היא בולעת את המזון בשלמותו, משום שאין לה שיניים. גופה של הקרפדה הירוקה מגושם. היא מגיעה לגודל של 67 ס”מ. הגב ירוק-אפור עם כתמים, בין אצבעות רגליה יש קרום שחייה. גפיה הקצרות משמשות לקפיצה ולהליכה. מאחורי עיניה בולטות במיוחד שתי בלוטות רעל גדולות, המפרישות ריר ארסי להגנה מפני אויבים. הפרשת הריר הארסי מתגברת כשהקרפדה נמצאת בפיו של טורף והוא שומט אותה. בעלי החיים היחידים שמסוגלים לטרוף את הקרפדה ללא נזק הם הנחשים. הביצים, הראשנים השחורים וגם הבוגרים מכילים ארס המונע את טריפתם. מקור הארס בבלוטות הממוקמות על פני כל העור ובעיקר מאחורי העיניים. הקרפדה הבוגרת, כמו כל הדו חיים הבוגרים, פעילה בשעות הלילה. ביום ובתקופת יובש היא מתחפרת בקרקע ומסתתרת תחת אבנים ובמקומות מוצלים ולחים. קרפדות צעירות ניתן למצוא גם ביום, חשופות לאור השמש. בחורף הקרפדה אוגרת מים בשלפוחית השתן, לשימוש בתקופת היובש. בארצות הברית משתמשים בקרפדות להגנה על גידולי קנה הסוכר מפני חרקים, בהצלחה מרובה. בפולקלור מופיעה הקרפדה הירוקה בסיפורים של עמים רבים. אחד מהמפורסמים שבהם הוא הסיפור על הצפרדע שהייתה לנסיך לאחר שהנסיכה נשקה לה, והסירה מהנסיך את הקללה
קִצפית הרוק היא חרק קטן מקבוצת הציקָדות. אורך גופה עד חצי ס”מ, וצבעה – צבע הסוואה ירקרק.
צבעי ההסוואה מקשים לראות אותה על ענפי צמחים ירוקים. קל הרבה יותר לראות את הקצפיות הצעירות (בשלב הנימפה). זאת, משום שכל קצפית חיה בתוך גוש של קצף, שהיא יוצרת על ענפי הצמח. גוש הקצף נראה כאילו אדם ירק על הצמח, ומכאן השם קצפית הרוק.
הקצפיות הצעירות מפרישות נוזל מיוחד, שמכיל חלבון. אחר-כך הן דוחסות אוויר מתוך פתחי הנשימה שלהן אל תוך הנוזל, וגורמות להקצפתו (בדומה להקצפה של חלבון הביצה). גוש הקצף מגן על הקצפית שבתוכו גם מפני התייבשות וגם מאויבים.
חרקים אלה הם צמחוניים. לגפי הפה שלהן צורת חדק ארוך ונוקשה, ובאמצעותם הן דוקרות ענפים של צמחים ומוצצות את מוהל הצמחים.
קפזנב הוא חרק זעיר ומחוסר כנפיים. אורך גופו 1-3 מילימטרים.
קפזנים חיים במקומות לחים: מתחת לאבנים וסלעים, בתוך סדקי אדמה, על צמחים ויש מינים שחיים על-פני המים בשלוליות ובמקווי מים שקטים. לראשם מחושים קצרים ובבטנם 6 פרקים. בחלק התחתון של הבטן יש להם מבנה מיוחד שמאפשר להם לקפוץ למרחק שהוא גדול ביחס לגופם הזעיר. קרוב לקצה הבטן מצוי “זנב” שצורתו מזלג בעל 2 שיניים ארוכות. הזנב מקופל קדימה, והוא תפוס בוו מיוחד שנמצא בפרק השלישי של הבטן. כאשר הקפזנב משחרר את הזנב, הוא מתיישר בבת אחת, ומקפיץ אותו קדימה. מכאן שמם: קפזנב = קפץ + זנב.
הקפזנים אוכלים צמחים, חומרי רקב, אצות ופטריות, ולכן הם נכללים בין בעלי-החיים המפרקים שאריות של חומר אורגני בקרקע, ומסייעים למיחזור חומרים בטבע.
בישראל מינים אחדים של קפזנים, שקשה להבדילם בלי ציוד הגדלה מתאים. הנפוצים שביניהם: קפזנב אֶריך (Isotoma virdis) וקפזנב נחבא (Entomobrya obscurella). חלק מהמינים חיים רק בתוך האדמה, והם איבדו את יכולת הקפיצה.
קנרס סורי הוא צמח קוצני רב-שנתי. גובהו מגיע עד 1.80 מטר.
הקנרס שייך לקבוצת הצמחים שהם המי-קריפטופיטים: צמחים שמדי שנה חלקיהם העל-אדמתיים מתייבשים ומתים, אך בחורף הם מתחדשים מניצנים, שנמצאים בצוואר השורש (בחלק העליון של השורש) המעובה והמעמיק באדמה.
על הגבעול צומחים מעט עלים קטנים וקוצניים, ובראשו – תפרחות הנקראות קרקפות. הקרקפות גדולות ובעלות גוון ירוק-סגול. כל קרקפת עטויה בעלים נוקשים, קוצניים, דומה לקרקפת של קנרס תרבותי (ארטישוק).
הפריחה בסוף האביב ובתחילת הקיץ. המאביקים הם דבורים וחרקים אחרים. גם פרחים שהואבקו בהאבקה עצמית (בגרגרי אבקה שמקורם בפרחים מאותו הצמח) יכולים להניב פירות.
לזרעים ציצת שערות, והם נפוצים בעזרת הרוח.
קמטן החורש הוא זוחל חסר רגליים ממשפחת הקמטניים. הוא נפוץ בדרום רוסיה, בבלקן, במערב אסיה ובמרכזה. בארץ הוא נפוץ בחורש הים התיכוני. הוא זוחל יומי חובב צל, ולכן הוא מסתתר בסלעים, באבנים וכן בשורשים של עצי חורש.
למרות דמיונו לנחש, קמטן החורש אינו נחש אלא לטאה, ומהגדולות במשפחה. אורכו מגיע ל- 120 ס”מ (כמחצית מזה אורך זנבו), גופו גלילי והוא חסר רגליים. צבעו חום אחיד. יש לו פתחי אוזניים ועפעפיים נעים. עורו קשה מאוד בשל לוחיות העצם המצויות בו. שני הקמטים בצדי גופו הקנו לו את שמו. קמטים אלה מאפשרים לו להרחיב את גופו לצורך נשימה ובליעת הטרף.
זנבו של קמטן החורש ארוך ושביר. שבירות זאת משמשת אותו להתגוננות: לאחר שהזנב נשבר, החלק הנפרד מפרפר ומושך את תשומת הלב של האויב, והקמטן יכול לחמוק. הזנב השבור צומח שוב. ועוד דרך התגוננות שלו היא הפרשה של חומר ירוק בעל ריח דוחה.
מזונו: לטאות, עכברים ובעיקר חלזונות.
הנקבה מטילה 15-10 ביצים בשגר. לאחר ההטלה היא כורכת את עצמה סביב הביצים (בניגוד לרוב הזוחלים), ושומרת עליהם. לאחר שהצעירים בוקעים, היא נוטשת אותם. רוב הצעירים נטרפים ורק מעטים מגיעים לבגרות.= תוחלת החיים של קמטן החורש: 40 שנה.
קמטן החורש מוסווה טוב בסביבתו, ולכן אינו נוהג לברוח בשעת סכנה. יש הטועים וחושבים שהוא נחש, ולכן הורגים אותו. היום קמטן החורש הוא בעל חיים מוגן.
הקיפוד הוא יונק קטן. גבו וראשו מכוסים קוצים, שהם למעשה שערות בעלות מבנה מיוחד. בשעת סכנה הוא מתקפל כמו כדור והקוצים בולטים כלפי חוץ ומגנים עליו. אך למרות ההגנה הקוצנית שלו, יש בעלי חיים שטורפים אותו, וביניהם: עופות דורסי לילה (כמו אוח), שועלים, תנים ונמיות.
הקיפוד פעיל בדרך כלל בלילה. ביום הוא מסתתר במחילות, בסבך צמחייה עבותה, או בתוך מחילות שהוא בכוחות עצמו.
מזונו מגוון: בעלי חיים קטנים, כגון: חרקים, תולעים, לטאות, וחלזונות.
בחורף הקר הקיפודים נכנסים לתקופת תרדמה, שנמשכת בין מספר ימים (בחורף שאינו ממש קר) לבין מספר שבועות (בחורף שהוא קר במיוחד).
הקיסוסית הקוצנית היא מטפס קוצני, שענפיו מעוצים, ויכולים להגיע לאורך של מטרים אחדים. הוא מטפס בעזרת קוצים אנקוליים (שקצותיהם אינם ישרים אלא כפופים לאחור), המצויים על שולי העלים, על פטוטרות העלים ועל הגבעול וכן בעזרת זוג קנוקנות הצומחות מבסיס כל עלה. בשטחים פתוחים יותר, מחוץ לחורש, נאחזים העלים והגבעולים אלה באלה ויוצרים גוש קוצני צפוף.
הקסוסית היא המטפס הנפוץ ביותר בחורשים רבים בארץ, בעיקר בגליל המערבי.
לקיסוסית הקוצנית שני סוגי עלים הצומחים בתנאי תאורה שונים: בצל צומחים עלים גדולים, דמויי לב, רכים וצבעם ירוק בהיר. בשמש העלים נוקשים, צרים ומוארכים, צורתם דמוית חץ ארוך וצבעם כהה וזרוע כתמים לבנים.
הקיסוסית בולטת במיוחד בעת הלבלוב ובעת הבשלת הפירות. הלבלוב, המתרחש בעונת האביב, הוא בצבע אדום עז, יפה במיוחד. הפרחים המופיעים בעונת הסתיו הם קטנים, ירקרקים ולא בולטים. הפרחים הם חד-מיניים (יש פרחים זכריים ויש פרחים נקביים) והצמחים הם דו-ביתיים (יש צמח זכר ויש צמח נקבה). הם מואבקים על ידי צרעות.
הפרחים הנקביים מבשילים לפירות בחורף והם נראים כאשכולות של פירות עסיסיים, אדומים ועגולים, בולטים לעין בצבעם האדום ובברק המיוחד להם. הפירות מושכים ציפורים האוכלות אותן ומפיצות את הזרעים.
אין להתבלבל בין הקיסוסית לקיסוס, שהוא מטפס השייך למשפחת צמחים אחרת. הסיבה שלשני הצמחים ניתנו שמות דומים נעוצה בעובדה ששניהם מטפסים ויש להן עלים המזכירים זה את זה במידה מסוימת.
השיח הקוצני, הקידה השעירה, הוא צמח נפוץ מאוד בישראל ובאזור הים תיכוני בכלל. הוא ניכר למרחוק בזכות הפריחה הצהובה שלו. למתקרב אל הצמח צפויות שתי הפתעות: הצמח קוצני מאוד אך ריחו נפלא.
הקידה השעירה אינה מפונקת: היא צומחת על פני כל סוגי המסלע והקרקעות והיא פולשת גם לאזורים מופרעים, כאלה שעברו כריתה או שריפה. יתרה מכך, הקידה היא הראשונה לנבוט לאחר הגשמים הראשונים היורדים על שטח שנשרף. הקליפה של זרעי הקידה השעירה אטימה למים ולאוויר ובכך הזרעים שומרים על כושר נביטה ויכולים לנבוט גם כמה שנים. דווקא לאחר שריפה, החורכת את הזרעים, ומאפשרת חדירת אוויר ומים, מתרחשת נביטה נמרצת. הקידה נובטת ומתפתחת בצפיפות גדולה המונעת נביטתם וצמיחתם של צמחים אחרים ואף מפריעה למעבר של בעלי חיים. לכן ריבוי השריפות גרם להתפשטות נרחבת של צמחי הקידה השעירה והיא מהווה בעיה קשה בשמורות טבע קטנות שנשרפו. שם קיים חשש שצמיחתה לא תאפשר התאוששותם של מינים מסוימים הגדלים בשמורות שכאלה.
הזרע נובט בעונת הסתיו ותוך זמן קצר חודר השורש עמוק לקרקע. כבר בשנה הראשונה, מסתעף הגבעול וצומחים עליו העלים התלתניים הנושרים בקיץ. הקידה השעירה מותאמת לאזורים אקלימיים ים תיכוניים בכך שעליה נושרים בקיץ (שלכת קייצית) ויש לה גבעולים ירוקים המטמיעים (עושים פוטוסינתזה) כל השנה. הקידה עמידה בפני אכילת בעלי חיים בזכות הענפים המסתיימים בקוצים חדים מאוד.
הצמח עשוי להגיע לגיל 15 שנים והוא מייצר בכל שנה כ2000- זרעים, המופצים באמצעות מכרסמים וציפורים. לעתים ניתן לראות מדרון שלם זוהר מהפרחים הצהובים של השיחים הצפופים, ומדיף ריח מושך.
צורת הפרח אופיינית למשפחת הפרפרניים, והוא מואבק על-ידי חרקים, במיוחד דבורי דבש.
הפרי הוא תרמיל שעיר (ומכאן השם) המכיל 5-6 זרעים.
ועוד תכונה מעניינית לקידה השעירה – ככל שהאזור חם יותר מתחילה פריחתו מוקדם יותר, כבר בחודש דצמבר באזורים הנמוכים והחמים של הארץ ועד אפריל מאי באזורים ההרריים הגבוהים והקרירים.
הקחוון המצוי הוא באמת צמח מצוי ונפוץ מאוד. יש בינינו המכנים אותו “מרגנית”, אך זהו הקחוון.
לצמח עשבוני חד שנתי זה יש עלים גזורים לאונות דקות דמויות סרגל דק ותפרחות המורכבות מפרחים צינוריים ופרחים לשוניים כיאה לבן משפחת המורכבים. הפרחים הצינוריים, במרכז הקרקפת, הם צהובים ואילו הפרחים הלשוניים, בהיקף הקרקפת, הם לבנים.
צמחי הקחוון יוצרים גושי פריחה גדולים ובולטים למרחוק בין החודשים מרץ עד מאי.
הזרעונים המתפתחים לאחר הבשלת הפרות נותרים על הקרקפת ויחידת ההפצה כוללת את כל הקרקפת הנושאת זרעונים, ההדוקים בחוזקה זה לזה ולמצע הקרקפת. קשה לפרק קרקפת פורה שכזו.
הקורנית המקורקפת, כמו רבים מבני משפחת השפתניים, מפיצה ריח חזק ועליה משמשים לריפוי ולתיבול. הקורנית מתפתחת יפה באזורים בהם הקרקע דלה וגירנית, כמו רכסי כורכר. השם קורנית אף נזכר במקורות כצמח תיבול וכצמח ששימש להסקה. ענפי הצמח מסתעפים מבסיסו ויוצרים בן שיח צפוף שקוטרו מגיע עד כחצי מטר ובעת הפריחה הצפופה הוא נראה למרחוק. הפריחה ורודה, לכל פרח כותרת דו-שפתנית, שעירה ובעלת בלוטות. תקופת הפריחה מאוחרת – ממאי ועד אוקטובר. הענפים מעוצים והעלים קטנים, נוקשים ומחודדים, ומכוסים שערות זיפניות קטנות. העלים מכילים בלוטות שמן אתרי, המקנות להם את הריח האופייני וסגולות התיבול. בצמח הקורנית ישנו חילוף עונתי של עלי קיץ, קטנים יותר ודלילים יותר מעלי החורף הצפופים. השמן האתרי המופק מן הקורנית משמש ברפואה העממית לריפוי חוליים שונים. טעמו וניחוחו הופכים אותו לצמח תבלין מיוחד והדבש המופק מפרחיו נחשב לדבש בעל טעם משובח במיוחד.
הקוקייה המצויצת היא עוף בגודל יונה. זנבה ארוך – אורכו כמחצית מאורך הגוף, מוטת הכנפיים כחצי מטר, ואורך גופה, מן הראש עד קצה הזנב, כ- 40 ס”מ. הזכר והנקבה דומים זה לזה, אם כי הזכר גדול מעט מן הנקבה. על גבם נוצות חומות, ועליהן כתמים לבנים. הצוואר והבטן מכוסים בנוצות צהובות-לבנבנות, וסביב העיניים – טבעת אדומה-כתומה.
הקוקייה נמצאת בארץ בעיקר בתקופת הקיץ, והיא מעדיפה לשהות בשולי חורשים, בחורשות דלילות, בכרמי זיתים ובין שיחים גבוהים.
מזונה: חרקים שהיא אוספת מעל האדמה או בנבירה בקרקע.
הקוקיות חיות בזוגות. הן טפילות בקנים של עופות אחרים (פונדקאים), ובארץ – בקני עורבים. בני הזוג משתפים פעולה בעת הטלת הביצים בקן הפונדקאי: הזכר עף באופן גלוי, מושך את תשומת לבו של העורב וגורם לו לעזוב את הקן. באותו הזמן הנקבה מטפסת על גזע העץ, מתגנבת אל הקן שניטש לזמן קצר ומטילה בו ביצה אחת. פעולת ההטלה נמשכת שניות ספורות בלבד, ולאחר מכן הנקבה מסתלקת במהירות מהמקום. לפעמים הקוקייה מנקרת את הביצים או את הגוזלים של העורב ופוגעת בהם.
קוקייה יכולה להטיל רק ביצה אחת ביום, אבל בעונת הקינון של העורבים, בעיקר מפברואר ועד מאי, כל נקבה יכולה להטיל עד 15 ביצים בקנים שונים של עורבים.
לאחר ההטלה הקוקייה אינה מטפלת בצאצאיה, אלא משאירה את המלאכה לעורבים שהופכים ל”הורים מאמצים” בעל כורחם. העורבים אינם שמים לב לכך שאחת הביצים אינה שלהם ושהגוזל שבקע מביצת הקוקייה אינו דומה לגוזליהם. הם מאכילים אותו יחד עם הצאצאים שלהם, עד שהוא מתבגר ופורח מן הקן לחיים עצמאיים.
הקוצן המצוי הוא מכרסם קטן: אורכו כ-11.4 ס”מ ומשקלו כ-40 גרם. ומה מייחד אותו ממכרסמים קטנים אחרים? אפשר לנחש זאת משמו: יש לו קוצים! הקוצים מכסים את החלק האחורי של גבו, וביניהם – שערות צמריות. אמנם קוציו של הקוצן אינם גדולים כקוצי הדרבן, ואינם חדים כקוצי הקיפוד, אבל בכל זאת – קוצים!
צבע פרוותו של תואם את צבע הקרקע באזור שהוא חי בו. למשל: צבעם של קוצנים החיים במדבר הוא צהוב בהיר, ואילו צבעם של קוצנים החיים באזורי בזלת הוא אפור-חום כהה.
הקוצנים חיים בחבורות. הם פעילים בעיקר בשעות הערב המוקדמות, ואילו בשעות היום הם מסתתרים במחילות טבעיות, בנקיקי סלע או בערמות אבנים. מחילה של קוצנים מסגירה מיד את המאכל האהוב עליהם: חלזונות. הקונכיות הריקות נערמות בערמות גדולות בפתח המחילה. אך לא רק חלזונות הם אוכלים. למעשה, הם אוכלי-כול, ותפריטם מגוון: זרעים, ירק, חיפושיות וחרקים אחרים, סרטני יבשה, חלזונות ואף גללים של פרסתנים.
כל נקבה ממליטה פעמיים-שלוש בשנה, ולעתים אף יותר, ובכל המלטה 5-1 גורים. בניגוד לגורי מכרסמים אחרים, הנולדים חסרי ישע ועירומים, גורי הקוצן נולדים מפותחים יחסית: הם מכוסים בשיער קצר, עיניהם ואוזניהם פקוחות, והם מתחילים לנוע בסביבתם הקרובה כשהם בני יום אחד בלבד. פרוותם של הגורים אפורה ורכה. בגיל חודשיים, כאשר הם מגיעים לבגרות מינית, פרוותם מתחלפת לפרוות בוגר בעלת קוצים.
הקוציץ הסורי הוא צמח מרשים: גובה עמוד התפרחת שלו עשוי להגיע עד 70 ס”מ, והוא בולט בשטח. צורות העלים וסידורם על הצמח היו השראה לסגנון האדריכלות הקורינתי ביוון העתיקה וברומי: כותרות העמודים עוטרו בצורות אלה.
הקוציץ הוא צמח עשבוני רב שנתי. הגבעול המעובה שלו טמון קרוב לפני האדמה, והוא נושא את הניצנים, אשר העלים שלו מתפתחים מהם בעונת החורף. העלים סדורים בשושנת (מרוכזים מסביב לבסיס הגבעול וצמודים אל פני הקרקע) גדולה ומרשימה, וכל עלה עשוי להגיע לאורך של 60 ס”מ! לעורק הראשי של העלה יש גוון אדמדם סגול, והשוליים המשוננים של העלה מסתיימים בקוצים חדים.
בראשית האביב גבעול יחיד מתרומם, נושא פרחים מסודרים כשיבולת. לתפרחת כולה, כמו גם לכל פרח בודד, מראה מרשים. הגביע גדול, ושפתו העליונה סגולה. צבע הכותרת לבן-קרם.
המאביקים: דבורים גדולות, הפריחה: חודשים מארס עד מאי.
הגבעולים הצעירים טובים למאכל, ומיני קוציץ שונים גדלים לתפארת בגינות נוי רבות
צילום התמונה: אייל ברטוב
צפרדע הנחלים היא הגדולה מכל ששת המינים של הדו-חיים המצויים בארץ ישראל. אמנם הצפרדע נפוצה בכל העולם אך צפרדע הנחלים נפוצה בעיקר בצפון אפריקה, במרכז אירופה ובדרומה. הצפרדעים חיות לרוב במקווי מים קבועים. רוב זמנן הן שוהות בתוך המים, שם הן צדות את טרפן: חרקים, תולעים, ביצי דגים, ראשנים ודו-חיים אחרים.
גודלו של הזכר עד 80 מ”מ ושל הנקבה עד 115 מ”מ. לזכר יש שני חריצים בזוויות הפה, ושתי שלפוחיות משתרבבות מהם החוצה. בעונת הרבייה הן מתנפחות כתיבת תהודה להשמעת קולות חיזור.
לכל מין של צפרדע יש שירה אופיינית, ועל-פי השירה הנקבה מזהה את הזכר בן מינה ומתקרבת אליו. היא מטילה גושי ביצים גדולים של אלפי ביצים, והזכר מפרה אותן במים. לאחר כשבעה ימים הראשנים בוקעים מן הביצים, ובגיל חודשיים הם הופכים לצפרדעים קטנות. צפרדע הנחלים מגיעה לבגרות מינית בגיל שנתיים, והיא חיה שש שנים.
הראשנים צמחוניים, ואילו הבוגרים טורפים בעלי-חיים קטנים (סרטנים, חרקים ושבלולים).
לצפרדעים תפקיד חשוב בשמירה על האיזון האקולוגי, משום שהן משמידות חרקי מים שונים, ובעיקר זחלים וגלמים של יתושים.
מי מזיק לצפרדעים? – בימת החולה היו מינים ייחודיים, אך הם נכחדו בייבוש הימה בשנות ה -50. גם זיהום הנחלים בישראל פגע קשה באוכלוסיית הצפרדעים. נוסף על כך, הצפרדעים הן גם מאכל תאווה לאדם וגם במחקר המדעי השימוש בהן רב. ואם לא די בכך, מלבד האדם יש להן אויבים רבים בטבע: נחשים, עופות ויונקים קטנים.
צילום התמונה: אייל ברטוב
הצפע הארצישראלי הוא נחש ממשפחת הצפעוניים, כמו רוב הנחשים הארסיים בארץ. זהו נחש מסוכן, הנפוץ מכל הנחשים הארסיים בארץ והגדול שבהם, וכן הוא נפוץ בחבל הים התיכוני המיושב. הוא שוכן בסלעים, שדות וחורש, פרדסים וביישובי אדם.
אורכו עד 1.35 מטר ומשקלו עד 1.5 קילוגרם. צבעו אפור-צהבהב או חום. לאורך גופו פס של מעוינים חומים כהים מחוברים זה לזה, ובצדי גופו כתמים בצבע הפס. על ראשו ציור חום בצורת V, שחודה פונה קדימה.
סימן היכר לרוב בני משפחת הצפעוניים הוא: קשקשי הראש קטנים מקשקשי הגוף.
הצפע הארצישראלי שוכן קרקע, אך הוא בעל כושר טיפוס טוב למדי ונמצא לעתים גם בסדקי חומות ועל עצים. הוא פעיל בשעות הלילה, בעיקר באביב, בקיץ ובסתיו. במשך היום הוא חבוי במקומות מסתור.
טרפו העיקרי: מכרסמים (חולדות ועכברים אהובים עליו במיוחד).
לאחר ההזדווגות הנקבה מטילה את הביצים במקומות מסתור. היא מטילה 30-10 ביצים (בהתאם לגודלה), והן בוקעות אחרי 6 שבועות. אורך הצאצא כ -20 ס”מ.
אמנם נחש זה מועיל לאדם, משום שהוא ניזון בעיקר מעכברים ומחולדות, אך הוא גם מסוכן מאוד! הארס שלו משפיע על מערכת הדם של מי שהוכש (הורס תאי דם, נוגד קרישה) ומשפיע באופן קשה גם על מערכת העצבים, שרירי הגוף משתתקים, ושיתוק שרירי הנשימה גורם למוות.
האם אפשר להינצל? – משנת 1955 קיים בארץ חיסון מוצלח נגד הארס של הצפע, ומאז מקרי המוות של בני אדם שהוכשו – נדירים.
אויביו הטבעיים של הצפע הארצישראלי: הנמייה, החוויאי (עוף דורס), וכמובן – האדם.
הצמח צמרנית הסלעים הוא בן-שיח נמוך. בחורף גובהו עד 40 ס”מ, ואילו בקיץ הוא נמוך יותר, מפני שקצות ענפיו מתייבשים ומתפוררים. הגבעולים והעלים מכוסים שערות צפופות כמו צמר, ומכאן שמו – צמרנית.
צמח זה הוא דוגמה לצמחים מחליפי עלים: בעונות החורף והאביב הוא מצמיח “עלי חורף” גדולים, שעירים רק בצדם התחתון, ואילו בעונות הקיץ והסתיו עלים אלה נושרים, ו”עלי קיץ” קטנים יותר צומחים במקומם. עלי הקיץ הקטנים שעירים בשני הצדדים, וכך הם “מבזבזים” פחות מים.
מכיוון שהצמח מסתפק במעט מים, הוא צומח בהצלחה גם בסדקי הסלע, שהאדמה המעטה בתוכם אינה ספוגה בהרבה מים. מכאן המילה סלעים בשמו של הצמח.
כאמור, כיסוי השערות מקטין מאוד את איבוד המים מהצמח. תכונה זאת מאפשרת לצמרנית לצמוח בהצלחה אפילו בשולי המדבר – במקומות שכמות המשקעים בהם היא 250 מ”מ בשנה בלבד.
שערות הגבעולים מתקלפות בקלות כשכבה רציפה, שאפשר ללפף לפתילים עבור נרות.
צלע השור החרוזה הוא צמח עשבוני חד שנתי נמוך, הגדל בשדות פתוחים, ומזכיר מעט את החלבלוב, בעיקר בגלל צבע הפריחה המיוחד שלו – צהוב ירוק.
העלים התחתונים, הסמוכים לקרקע הם ארוכים וסרגליים. העלים הגבוהים יותר הם דמויי ביצה ורחבים וחרוזים על גבי הגבעול, מכאן שם המין.
התפרחות סוככיות וקטנות המכילות מספר קטן של פרחים. סביב כל תפרחת ישנם עלי מעטפת העוטפים אותה וביחד הם נראים כפרח אחד גדול, שצבעו ירוק צהוב חיוור. הפריחה מתרחשת בחודשים מרץ עד יוני.
הצמח ציפורני החתול המצויות הוא חד-שנתי, וגובהו מגיע עד 40 ס”מ. פרחי הצמח מאוגדים בתפרחת (קרקפת), אבל רק חלק מהם פוריים ומניבים פירות.
במרכז הקרקפת פרחים קטנים, צינוריים, בצבע צהוב-כתום או כתום-חום. בהיקף הקרקפת פרחים גדולים יותר, לשוניים, בצבע צהוב-כתום.
גם לפירות המתפתחים על הקרקפת צורות שונות: פירות קטנים, דמויי תולעת, נוצרים במרכז הקרקפת, ורובם נופלים לקרקע בקרבת צמח האם. הפירות שצומחים כלפי ההיקף, הולכים וגדלים בהדרגה, ובשולי הקרקפת – הפירות הגדולים ביותר, דמויי סירה ובעלי זיזים ובליטות. פירות אלה מקנים לקרקפת מראה של כף רגל של חתול, ששלף את ציפורניו.
הפירות הקטנים שבמרכז התפרחת נופלים בקרבת צמח האם ונובטים שם. הפירות הגדולים יותר נשטפים באמצעות מי הגשם הזורמים על הקרקע. ואילו הפירות הגדולים ובעלי הזיזים, נתפסים בצמר ובפרווה של בעלי-חיים, וכך הם מופצים למרחקים.
