הצומח ברמת הנדיב מוגדר כצומח ים- תיכוני הכולל מספר טיפוסים:

• בתה המורכבת מבני שיח ועשבוניים
• גריגה הנשלטת ע"י שיחים בגודל בינוני
• חורש המורכב משיחים גבוהים ומעצים נמוכים

בנוסף, פזורים ברמת הנדיב חורשות אורנים וברושים נטע אדם.

הצומח המאפיין את רמת הנדיב הוא חורש של בר-זית בינוני המופיע כשיח בינוני בעל צורה כדורית. בנוסף, שיחים נמוכים של אלת המסטיק וסירה קוצנית, ולעיתים עצי חרוב מצוי בגדלים שונים. הנוף השולט ברמת הנדיב הוא של חורש לא מפותח או גריגה. לתופעה זו שני הסברים עיקריים:

א. מבנה הסלע הוא קארסטי ברובו, ויוצר חלחול מהיר לשכבות הסלע הנמוכות.

ב. האזור היה נתון שנים רבות להשפעת האדם (כריתה, רעייה מסיבית ושריפות). השריפה האחרונה התחוללה בשנת 1980, והשפעתה עדיין ניכרת בחלקים רבים של נוף הצומח ברמת הנדיב, בין היתר בתפוצת שיחי הקידה השעירה, ובשרידי שיחים מפוייחים. נראה, שנוף הצומח ברמת הנדיב מתאושש בקצב איטי מהשפעות אלה.

ישנם מקומות בהם המסלע והקרקע יוצרים בית גידול עדיף מבחינת משק המים. בעיקר לאורך שברים גיאולוגיים, בקרבת שכבות הטוף אוצרות המים, ובחלקה הצפוני-מערבי של רמת הנדיב. במקומות אלה גדלים אלון מצוי ואלה ארצישראלית, האופייניים לבתי גידול ים-תיכוניים בכרמל ובגליל, אשר בהם כמות המשקעים השנתית דומה (כ-600 מ"מ).

ברחבי רמת הנדיב ישנם כארבעים מיני גיאופיטים. בין הבולטים בפריחתם: רקפת מצויה, כלנית מצויה וצבעוני ההרים. מבין המינים הנדירים בארץ הפורחים ברמת הנדיב נמצא את שום הגלגל, החלמונית הזעירה, וכן מינים נדירים הנמצאים בסכנת הכחדה ארצית או עולמית כמו: מרוות אייג, מרווה מנוצה, ארבע כנפות צהובות ויבשוש הגליל. (כל המינים הנ"ל מוגנים).

מבין צמחי התבלין והריח נמצא את המרווה המשולשת, הפיגם המצוי, האזוב המצוי, גד השדה (נדיר), קורנית מקורקפת, שומר, גרגר הנחלים (בבתי הגידול הלחים), ועוד רבים ריחניים ונאים.