• כיבוי כלי נגישות
  • הצהרת נגישות

    הצהרת נגישות

    הסדרי הנגישות ברמת הנדיב

    רמת הנדיב פועלת רבות להנגיש את שירותיה לציבור האנשים עם מוגבלות במטרה להעניק חווית ביקור העונה לצרכיו הייחודיים. במסגרת החוק, פועלת רכזת נגישות הגב' תמי ציגלר. במידה ונתקלתם בבקשות מיוחדות בנושא נגישות נשמח אם תפנו אלינו באחת מהדרכים הבאות:
    טלפון: 04-6298127  נייד 052-6901144 פקס: 04-6399117
    בדואר אלקטרוני: tami@ramathanadiv.org.il

    חניית נכים:
    קיימות חניות נכים מסודרות בחניון הראשי ובחניון המשני.

    שירותי נכים:
    בכל המתחמים בהם קיימים שירותים לקהל הרחב קיימים גם שירותי נכים מוסדרים.

    עזרים לכבדי שמיעה:
    מכשירי עזר לכבדי שמיעה קיימים בחנות המידע, בכיתות הלימוד, באולם הקרנת הסרט, באודיטוריום ובסיורי ההדרכות. לנוחיותכם- פנו ועדכנו מראש על הגעתכם לקבלת שירות נח ומהיר.
    טלפון: 04-6298-111 שלוחה 4.

    נגישות אתר האינטרנט:
    רמת הנדיב משקיעה מאמצים ומשאבים בהנגשת אתר האינטרנט של החברה על מנת לאפשר את השימוש באתר גם עבור אנשים עם מוגבלויות.

  • C C C
  • ניווט ע"י מקלדת
    ניתן לעבור בין רכיבי העמוד באמצעות כפתור ה-"TAB", הפעלה של לחצן או קישור אפשרית בלחיצה על "Enter", חזרה לרכיב הקודם תתבצע בלחיצה על צירוף המקשים "SHIFT" ו-"TAB".
Timeline
Timeline

ראשיתה של ההתיישבות היהודית ברמת הנדיב

אמנון להב  
המטייל כיום בשבילי רמת הנדיב יתקשה מאוד להעלות בדמיונו את מראה האזור לפני כמאה שנה, בשלהי תקופת השלטון העותמאני.
פני הנוף והתנאים הפיזיים היו אז שונים לחלוטין. נראו פה שטחים טרשיים, עם חלקות עיבוד מועטות, עצים בודדים, כמה כפרים ערבים דלים וקטנים בשולי הרמה, שני בתי חווה חקלאיים ובהם מעט אריסים עניים, ויותר מכל הטביעה את חותמה על כל הנוף הביצה הענקית, עם סבך צמחי הגומא ועדרי הג'מוסים, ששכנה למרגלות הרמה. ממעל דאו נשרים רבים שקיננו באותן שנים במצוק שלפאת מערב.
עדויות יחידות למודרניזציה היו עמודי קו הטלגרף, שהוליך מחיפה ליפו ועבר כאן, וחלקה קטנה של עצי תות לגידול טוואי משי שנשתלו בשולי הביצה בידי משפחת חורי, ערבים אמידים מחיפה שרכשו את הקרקע בשנות השמונים של המאה התשע עשרה.
היה זה חבל ארץ נידח, שהמים הרבים הפכו בו לקללה ולמקור מחלת הקדחת שפגעה בתושבים הבודדים שחיו כאן. מהאתרים המפוארים שהיו פה בתקופות הרומית והביזנטית נותרו רק חורבות, והקרקעות הפוריות – כמעט שלא עובדו.
 
שינוי ניכר בפני הנוף חל רק עם ההתיישבות היהודית בימי העלייה הראשונה, ועם מפעלו של הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד.
משבצת הקרקעות נקראה אז "אום אל עלק – שוני", כשמן של שתי החוות ששכנו בה, והיא כללה את כל רמת הנדיב של ימינו, את חלק מהעמק שמדרום לה ("בקעת הנדיב") ורצועת קרקע למרגלות המצוק, ממערב. החוות לא היו "חאנים" לשיירות עוברות, אלא חצרות חקלאיות שהוקמו למושב האריסים ולניהול היבולים, מטעם בעלי הקרקע. 
"עלק" בערבית הן עלוקות, וזקני זיכרון יעקב זכרו כי מהמעיין הקטן שליד החווה (הנקרא כיום עין צור) הביא הספר של המושבה עלוקות לטפל בלקוחותיו. מקור השם "שוני" הוא בשם העברי העתיק "שומי", או במונח הערבי "שונה" – מקום התבואה והגורן.
 
הקרקע נרכשה ממשפחת חורי בידי הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד בשנת 1913, כחלק ממדיניותו להרחבת הבעלות היהודית ב"שומרון" דאז. בעקבות הרכישה ישבו ברמת הנדיב ובשוני שלמרגלותיה, בזו אחר זו, כמה קבוצות של צעירים שניסו להיאחז בה, החל מבני המושבה זיכרון יעקב ועד אנשי פלוגות בית"ר. 
הראשונים היו עשרה מבני האיכרים מזיכרון יעקב שנבחרו בידי פקידי יק"א ("האגודה להתיישבות יהודית") לעבד חלק מהאדמות שנרכשו, ולשמור על כל משבצת הקרקע. אותם צעירים היו חברים ב"אגודת הגדעונים" שקמה באותו הזמן בזיכרון יעקב, ושמטרתה הייתה להוכיח את יכולתם של בני המושבה בעבודה ובשמירה. בראש האגודה עמדו אלכסנדר ואהרון אהרונסון, וחבריה היו לימים הגרעין הפעיל במחתרת ניל"י. 
אליהם הצטרפו פועלים נוספים, מאנשי העלייה השנייה, ויחד קבלו מחברת יק"א ציוד חקלאי מלא, בהמות עבודה וזרעים, וגם "חמור במצב מצוין לשימוש בחצר". הם התחייבו להחזיר את מלוא ההוצאות מ"הגורן", כלומר מהיבול הצפוי, והיו נתונים למרותם המלאה של פקידי יק"א, שניהלו את כל מושבות החסות של רוטשילד משנת 1900. כך למשל, כשהצטרפו לעבודה שני פועלים תימנים, מעולי 1912, הם התקבלו רק "לניסיון, אם הם נראים מסוגלים וחזקים".
בהדרגה הלכה וגדלה הקבוצה שישבה כאן בשנים 1914 – 1916, שבהרכבה הייתה מעין "מיקרוקוסמוס" של בני התקופה: "גדעונים" בני המושבה, עולים מרוסיה בעלי תודעה סוציאליסטית, עולים מתימן וגם מארה"ב, אחדים מאנשי אגודת "השומר" שלצידם גרו אריסים ערבים, ופקידי יק"א, יוצאי מערב אירופה, שניהלו ופיקחו על כל המתישבים.
באותן שנים נולד השם "גבעת בנימין", לכבוד הברון, לגרעין היישובי שצמח כאן. השם הזה ביטא יותר מכל את תקוותם של אותם צעירים להקים ברמת הנדיב יישוב של קבע משלהם, אך תקווה זו נגדעה בשל מאורעות מלחמת העולם הראשונה שהביאו לפיזור הפועלים, ולחיסול ניסיון ההתיישבות שלהם.
 
בתום מלחמת העולם החל שלב חדש, מהפכני, בתולדות האזור ובשינוי פניו.
חזונו של הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד היה, על פיו דבריו שלו ב 1924: "לרכז את עבודתי בעיקר בשומרון, לייבש את ביצות הכבארה, על ידי כך תירפא הסביבה ותתאחדנה כל המושבות מחדרה ועד זיכרון יעקב, ופה אני רוצה ליצור יישוב חקלאי משוכלל, אשר יהיה מופת לרבים." 
בעקבות תוכניתו הגיעו בשנים 1919 – 1925 לחצר אום אל עלק ולשוני קבוצות קבוצות של פועלים, שהשתלבו במפעל ייבוש ביצת שוני והקמת "המושבה למופת" - היא בנימינה, וקיוו להיאחז בעצמם באדמת רמת הנדיב.
הראשונים שהתיישבו בחצר אום אל עלק עצמה היו אנשי "השומר הצעיר" ממרכז אירופה ומלבוב, מראשוני העלייה השלישית, שעלו ארצה בקייץ 1920. עבודתם הייתה בחפירת תעלות לניקוז וייבוש הביצה שנוצרה ממי המעיינות וממי נחל התנינים (ואדי תמסחי, בפי הערבים) למרגלות הרמה.
 
הם אכן עלו חדורי אמונה ציונית לוהטת, אך המציאות שנתגלתה להם באום אל עלק, קשיי העבודה הפיזית שלא הורגלו לה, המחלות, החמסינים, והעדר כמעט כל ציוד אלמנטרי לחיי אדם שבא מאירופה, הכריעו אותם.
תוך חודשים ספורים כל אנשי הקבוצה התפזרו לכל עבר. אחדים מתו בקדחת, אחרים עזבו את הארץ, או עברו למקום אחר. היו גם שהתאבדו.
לא לחינם נקרא המקום בעגת אותם ימים "אומללק"! 
 
קבוצות אחדות נוספות הלכו בעקבותיהם וניסו להתיישב ברמת הנדיב, על האדמות שבבעלות חברת יק"א, שהפכה לאחר זמן לפיק"א. חלקן גם הצליחו להקים משק חקלאי קטן משלהם, בחסות הפקידים, אך אף קבוצה לא הפכה ליישוב של קבע.
במקביל, בחצר שוני, היו קבוצות פועלים נוספות שעסקו בחקלאות, בייבוש הביצה, ובהכשרת הקרקע לקראת הקמת המושבה בנימינה, על פי חזונו של הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד. בנימינה אכן הוקמה בראשית 1923, ונחשבה ליצירת פאר של ממש, באותן שנים, מבחינת התנאים המעולים שקבלו המתיישבים. 
ההרכב האנושי של מייסדי המושבה היה מגוון ומעניין: בני איכרים, מהמושבות הוותיקות, משוחררי "הגדוד העברי", בוגרי בית הספר החקלאי "מקוה ישראל", עולים מארצות הברית, ובעלי אמצעים מבין איכרי זיכרון יעקב.
 
הניסיון האחרון של התיישבות ברמת הנדיב עצמה היה ב 1937 כאשר קבוצה מאנשי פלוגות בית"ר עלו והתיישבו בחצר אום אל עלק, ומאוחר יותר גם בשוני. הם הקימו יישוב "חומה ומגדל" שנקרא "תל צור", וקיוו להצליח במקום שקודמיהם נכשלו: להקים יישוב של קבע על אדמת רמת הנדיב.
בתל צור אמנם נוצר מעין קיבוץ חקלאי, שאנשיו עיבדו אדמות ברמת הנדיב ולמרגלותיה, והמקום הפך גם לבסיס החשוב ביותר לאימונים ולפעולות של מחתרת האצ"ל, אך בסופו של דבר לא נתנה להם חברת פיק"א אישור להתבסס כיישוב עצמאי על הרמה, והם הקימו בשנת 1946 את "נחלת ז'בוטינסקי" כמושב חקלאי, בשולי המושבה בנימינה.
כך, למרות הניסיונות המרובים, מעולם לא קם יישוב של קבע על אדמת רמת הנדיב, שבאותן שנים כבר יועדה להקמת גן הזיכרון וחלקת הקבר לברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד ורעייתו. אף שהביצוע נדחה עוד שנים אחדות, זו הייתה רוח צוואתו של הברון עצמו.
 

מידע שימושי

Opening Hours

ימים א' - ה': 08:00 - 16:00
ימי ו': 08:00 - 14:00
שבתות: 08:00 - 16:00

Contact Us

רמת הנדיב
ת"ד 325 זכרון יעקב 3095202
טלפון: 04-6298111
פקס: 04-6293231
info@ramathanadiv.org.il

Directions

הכניסה לרמת הנדיב נמצאת בין זיכרון יעקב לבנימינה, על כביש 652. השילוט מפנה מערבה אל רמת הנדיב.

היו הראשונים לדעת!

דיוור רמת הנדיב נשלח אחת לחודש, ומעדכן על הנעשה במקום, על האירועים, הכנסים ועוד.
היו הראשונים לדעת!
הרשמו עכשיו לניוזלטר של רמת הנדיב ותוכלו להתעדכן על הנעשה במקום
ביטול