1913

1913-1946
ראשית ההתיישבות היהודית ברמת הנדיב
המטייל כיום בשבילי רמת הנדיב יתקשה מאוד להעלות בדמיונו את מראה האזור לפני כמאה שנה, בשלהי תקופת השלטון העות’מאני. פני הנוף והתנאים הפיזיים היו אז שונים לחלוטין. נראו פה שטחים טרשיים, עם חלקות עיבוד מועטות, עצים בודדים, כמה כפרים ערביים דלים וקטנים בשולי הרמה, שני בתי חווה חקלאיים ובהם מעט אריסים עניים. יותר מכול הטביעה את חותמה בנוף הבִּיצה הענקית, עם סבך צמחי הגומא ועדרי הג’מוסים, ששכנה למרגלות הרמה. ממעל דאו נשרים רבים שקיננו באותן שנים במצוק הפונה למערב.
עדויות יחידות למודרניזציה היו עמודי קו הטלגרף שהוליך מחיפה ליפו וחלקה קטנה של עצי תות לגידול טוואי משי שנשתלו בשולי הביצה בידי משפחת חורי, ערבים אמידים מחיפה שרכשו את הקרקע בשנות ה-80 של המאה ה-19.
היה זה חבל ארץ נידח, שהמים הרבים הפכו בו לקללה ולמקור מחלת הקדחת שפגעה בתושבים הבודדים שחיו כאן. מהאתרים המפוארים שהיו פה בתקופות הרומית והביזנטית נותרו רק חורבות, והקרקעות הפוריות כמעט לא עובדו.

 

שביל המעיין - רחפן

שינוי ניכר בפני הנוף חל רק עם ההתיישבות היהודית בימי העלייה הראשונה ועם מפעלו של הברון רוטשילד. משבצת הקרקעות נקראה אז “אוּם אל-עלק – שוּני”, כשמן של שתי החוות ששכנו בה, והיא כללה את כל רמת הנדיב של ימינו, חלק מהעמק שמדרום לה (“בקעת הנדיב”) ורצועת קרקע למרגלות המצוק, ממערב. “עָלֶק” בערבית הן עלוקות, וזקני זכרון יעקב זכרו כי מהמעיין הקטן שליד החווה (הנקרא היום עין צור) הביא סַפָּר המושבה עלוקות כדי לטפל בלקוחותיו. מקור השם “שוּני” הוא בשם העברי העתיק “שוּמִי”, או במונח הערבי “שוּנה”– מקום התבואה והגורן.
בשנת 1913 רכש הברון רוטשילד את הקרקע ממשפחת חורי, כחלק ממדיניותו להרחבת הבעלות היהודית ב”שומרון” דאז. בעקבות הרכישה ישבו ברמת הנדיב ובשוני שלמרגלותיה, בזו אחר זו, כמה קבוצות של צעירים שניסו להיאחז בה, מבני המושבה זכרון יעקב ועד אנשי פלוגות בית”ר.
הראשונים היו עשרה מבני האיכרים מזכרון יעקב, שנבחרו בידי פקידי יק”א (“האגודה להתיישבות יהודית”) לעַבד חלק מהאדמות שנרכשו ולשמור על כל משבצת הקרקע. אותם צעירים היו חברים ב”אגודת הגִדעונים”, שקמה אז בזכרון יעקב במטרה להוכיח את יכולתם של בני המושבה בעבודה ובשמירה. בראש האגודה עמדו אלכסנדר ואהרון אהרונסון, וחבריה היו לימים הגרעין הפעיל במחתרת ניל”י.
אליהם הצטרפו פועלים נוספים, מאנשי העלייה השנייה, ויחד קיבלו מחברת יק”א ציוד חקלאי מלא, בהמות עבודה וזרעים וגם “חמור במצב מצוין לשימוש בחצר”. הם התחייבו להחזיר את מלוא ההוצאות מ”הגורן”, כלומר מהיבול הצפוי, והיו נתונים למרותם המלאה של פקידי יק”א, שניהלו את כל מושבות החסות של רוטשילד משנת 1900.

 

בהדרגה הלכה וגדלה הקבוצה שישבה כאן בשנים 1914–1916, שבהרכבה הייתה מעין מיקרוקוסמוס של בני התקופה: “גדעונים” בני המושבה, עולים מרוסיה בעלי תודעה סוציאליסטית, עולים מתימן וגם מארצות הברית, אחדים מאנשי אגודת “השומר”, שלצידם גרו אריסים ערבים, ופקידי יק”א, יוצאי מערב אירופה, שניהלו את ההתיישבות ופיקחו על כל המתיישבים.
באותן שנים נולד השם “גבעת בנימין” לגרעין היישובי שצמח כאן. השם נקבע בהשראת שמו של הברון וביטא יותר מכול את תקוותם של אותם צעירים להקים ברמת הנדיב יישוב של קבע משלהם, אך תקווה זו נגדעה בשל מאורעות מלחמת העולם הראשונה שהביאו לפיזור הפועלים ולחיסול ניסיון ההתיישבות.
בתום מלחמת העולם החל שלב חדש, מהפכני, בתולדות האזור ובשינוי פניו. ב-1924 ניסח את חזונו: “לרכז את עבודתי בעיקר בשומרון, לייבש את ביצות הכבארה. על ידי כך תירפא הסביבה ותתאחדנה כל המושבות מחדרה ועד זכרון יעקב, ופה אני רוצה ליצור יישוב חקלאי משוכלל, אשר יהיה מופת לרבים”.
בעקבות תוכניתו הגיעו בשנים 1919–1925 לחצר אום אל-עלק ולשוני קבוצות-קבוצות של פועלים, שהשתלבו במפעל ייבוש ביצת שוני ובהקמת “המושבה למופת” – היא בנימינה, וקיוו להיאחז בעצמם באדמת רמת הנדיב.

חורבת עלק

הראשונים שהתיישבו בחצר אום אל-עלק עצמה היו אנשי “השומר הצעיר” ממרכז אירופה ומִלְבוּב, מראשוני העלייה השלישית, שעלו ארצה בקיץ 1920. עבודתם הייתה בחפירת תעלות לניקוז ולייבוש הביצה שנוצרה ממי המעיינות וממי נחל התנינים (ואדי תמסחי, בפי הערבים) למרגלות הרמה. אמנם הם עלו חדורי אמונה ציונית לוהטת, אך המציאות שנתגלתה להם באום אל-עלק, קשיי העבודה הפיזית שלא הורגלו לה, המחלות, החמסינים והעדר ציוד בסיסי המתאים לאדם שבא מאירופה, הכריעו אותם. בתוך חודשים ספורים התפזרו כל אנשי הקבוצה לכל עבר. אחדים מתו בקדחת, אחרים עזבו את הארץ או עברו למקום אחר. היו גם שהתאבדו. לא לחינם נקרא המקום בעגת אותם ימים “אוּמְלָלֶק!”
קבוצות אחדות נוספות הלכו בעקבותיהם וניסו להתיישב ברמת הנדיב, על האדמות שבבעלות חברת יק”א, שהפכה לאחר זמן לפיק”א. חלקן גם הצליחו להקים משק חקלאי קטן משלהן, בחסות הפקידים, אך אף קבוצה לא הפכה ליישוב של קבע.
במקביל, בחצר שוּני, היו קבוצות פועלים נוספות שעסקו בחקלאות, בייבוש הביצה ובהכשרת הקרקע לקראת הקמת המושבה בנימינה, על פי חזונו של הברון רוטשילד. בנימינה אכן הוקמה בראשית 1923, ונחשבה באותן שנים ליצירת פאר של ממש מבחינת התנאים המעולים שקיבלו המתיישבים.
ההרכב האנושי של מייסדי המושבה היה מגוון ומעניין: בני איכרים, מהמושבות הוותיקות, משוחררי “הגדוד העברי”, בוגרי בית הספר החקלאי “מקוה ישראל”, עולים מארצות הברית ובעלי אמצעים מבין איכרי זכרון יעקב.
הניסיון האחרון של התיישבות ברמת הנדיב עצמה היה ב-1937, כאשר קבוצה מאנשי פלוגות בית”ר עלו והתיישבו בחצר אום אל-עלק, ומאוחר יותר גם בשוני. הם הקימו יישוב “חומה ומגדל”, שנקרא “תל צור”, וקיוו להצליח במקום שקודמיהם נכשלו: להקים יישוב של קבע על אדמת רמת הנדיב.
בתל צור אמנם נוצר מעין קיבוץ חקלאי, שאנשיו עיבדו אדמות ברמת הנדיב ולמרגלותיה, והמקום הפך גם לבסיס החשוב ביותר לאימונים ולפעולות של מחתרת האצ”ל, אך בסופו של דבר לא נתנה להם חברת פיק”א אישור להתבסס כיישוב עצמאי על הרמה, והם הקימו בשנת 1946 את “נחלת ז’בוטינסקי” כמושב חקלאי, בשולי המושבה בנימינה.
כך, למרות הניסיונות המרובים, מעולם לא קם יישוב של קבע על אדמת רמת הנדיב, שבאותן שנים כבר יועדה להקמת גן הזיכרון וחלקת הקבר לברון רוטשילד ולרעייתו. אף שהביצוע נדחה עוד שנים אחדות, זו הייתה רוח צוואתו של הברון עצמו.

כתב: אמנון להב

אולי יעניין אותך גם...

קיימות

אדם. קהילה. סביבה.

פעילות ענפה מתקיימת ברמת הנדיב סביב האדם וחיבורו לטבע ולסביבה.
הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בגינון, בחינוך לקיימות של הדור הצעירו ואירועים המתחשבים בסביבה ותורמים לרווחה ובריאות הקהל.

למידע נוסף >>

לגלות את המקום

אמפיתיאטרון

בלב הגנים נמצא מתחם בצורת אמפיתיאטרון. במרכזו במה וסביבה מדרגות דשא לישיבת הקהל. האזור תוכנן במקור כגן פרחים עונתיים מוקף ספסלי ישיבה, אך הוסב לאמפיתאטרון עוד בטרם פתיחת הגנים, והיום משמש

למידע נוסף >>

איפה אוכלים

לאכול כאן

להשלמת חוויית הביקור ברמת הנדיב אתם מוזמנים ליהנות במטעים, בית קפה-מסעדה המציע שילוב מיוחד של תפריט חלבי כשר, מתחם פיקניק מוצל, או קיוסק.

למידע נוסף >>