הבית הראשון שלהם

הזדמנות להכיר את האנשים שעומדים מאחורי פארק הטבע
הם מכירים כל אבן בפארק הטבע, הראשונים לזהות את ראשית הפריחה בטרם העונה הכריזה עליה, ואם הסתבכת בנבכי הפארק, הם יחזירו אותך לשביל המבטחים עם חיוך והדרכה להמשך הדרך. יצאנו לסיור עם פקחי פארק הטבע ברמת-הנדיב, וחזרנו עם אבק בשיער, סיפורים מרתקים, קצת קנאה ובעיקר לב רחב

AL15_02_06_7355

עשר בבוקר, אחד מימי סוף הקיץ הלוהטים, השמש כבר מכוונת למרכז השמיים, ואנחנו ממתינות לחסן והג’יפ הממוזג, שיגאלו אותנו מהחום ונצא יחד למרחבי הפארק. “אין מצב למזגן” אומר חסן עוד לפני שהתיישבתי ולרגע אני חושבת שהוא צוחק עלי. “עם מזגן וחלונות סגורים אני לא יכול להריח בזמן שריפה”, הוא ממשיך ברצינות. זו אכן עונה מועדת לפורענות בכל הנוגע לשריפות יער בארצנו, ושום כתבה לא תמנע ממנו לעשות את עבודתו נאמנה. שום “טיול תיירים” לא יהיה כאן היום, אני מהרהרת בליבי ומתנחמת במחשבה הקרירה על אותנטיות בכתיבה.

אצל חסן, ראש צוות הפקחים בפארק, זה כבר כמעט צהרים. את הקפה של שש וחצי בבוקר הוא כבר שתה כאן, ברמת-הנדיב, יצא אל שביל המעיין ובדק שהשטח נקי משאריות המטיילים של אתמול, בדק שכל הגדרות במקומן, פגש כמה מטיילים והסביר להם מה מומלץ לראות בעונה הזו.

חסן נוהג בשבילי הפארק כמעט בעיניים עצומות, מכיר כל סלע וכל עץ. “זה כמו הבית השני שלך” אני אומרת, והוא מתקן, “זה לא בית שני, זה הבית הראשון שלי”.

Quote

פקח ערב דואג בין היתר להוציא את המטיילים כחצי שעה לפני החשיכה כדי שבעלי החיים יוכלו לצאת ממחבואם ללא חשש לשתות ממי המעיין ולהשיג מזון. בשעות הערב הפארק הוא שלהם בלבד.

Quote
סימון השביל

אנחנו יוצאים מהדרך המרכזית הצופה על בתיה הדרומיים של זכרון יעקב ומצטלבים עם שביל הנשרים, שהוא הארוך והמאתגר מבין מסלולי הפארק, לאורך השביל יש נקודות תצפית נפלאות, מערה פרהיסטורית וכלוב אקלום לעופות דורסים. מי שמחליט לטפס על השביל המצוקי המאתגר, זוכה לצפות בנופים מרהיבים המכפרים על המאמץ. בחום הזה אנחנו מוותרים על האתגריות וממשיכים לכיוון דרום כשממערב נפתח נוף מרהיב אל הים.

פארק רמת הנדיב משתרע על-פני כ- 4,500 דונם המהווים את הקצה הדרומי של רכס הכרמל. הוא גובל בישובים זכרון יעקב בצפון ובנימינה בדרום ותחום בין בקעת הנדיב במזרח ומצוק חוטם הכרמל במערב. אנחנו נוסעים בנוף ים תיכוני טיפוסי, בו שטחי חורש טבעי משולב בשטחים שיועדו בעבר הרחוק לחקלאות ושרידים ארכאולוגיים מתקופות שונות. לאלה מצטרפות חורשות אורנים, ברושים ומינים נוספים אשר ניטעו ע”י קק”ל בשנות השבעים של המאה הקודמת בכל רחבי הפארק.

park's rangers
צוות הפקחים מימין לשמאל: חסן, מחפוז, וואהבי

“אין שום מקום בארץ שדומה לפארק הזה” אומר חסן שמזהה את התלהבותנו.  “יש פה כמעט הכל, נוף מדהים, ערכי טבע, בעלי חיים, אתרי מורשת, מעיין. והכל כל-כך קרוב למרכז הארץ. זו הסיבה שבשבתות ובחופשות יש כאן אלפי מטיילים.” אבל זה לא רק הנתונים הטבעיים של המקום, מסביר חסן, והוא יודע על מה הוא מדבר, הוא עצמו גר בדלית אל-כרמל, אזור יפיפה לכשעצמו, ” שום מקום בארץ לא מטופל ומתוחזק כמו אצלנו.”  והוא מקבל כל הזמן פידבק מהמטיילים. “פעם אמר לי סטודנט שעשה כאן מחקר, שמדברים על רמת-הנדיב כעל האוניברסיטה לניהול ולתחזוקת שטח”.

הפארק מפוקח ומתוחזק בכל ימות השנה על-ידי שלושה פקחים מסורים: חסאן סלאח, מחפוז אלחטיב וווהאבי אלחטיב. חסן כבר כמעט 12 שנים כאן ועדיין מגדיר עצמו כ”צעיר” בשטח, לעומת מחפוז שנמצא כאן כבר 25 שנים. את מחפוז אנחנו פוגשים בדרך. הוא מפקח כרגע על קבוצת פועלים שמכינה שטח לזריעת חיטה, “שטח שיידמה את החקלאות העתיקה שהייתה כאן פעם”. מסביר לנו מחפוז. הם מחליפים ביניהם דברים בעניין הגדר המקיפה ופינויי הגזם.

“אז מה בעצם שונה בעבודה שלכם מכל פקח בשמורת טבע?”

“פקח ברמת הנדיב עושה הכל, תחזוקה, ניקיון, גיזום, פריצת שבילים, פתיחת ניקוזים בחורף, הכל – אנחנו אנשי התחזוקה של המקום.” ואכן, ארבעת פקחי

WhatsApp-Image-2019-03-27-at-12.42.07-aspect-ratio-x

הפארק מחלקים ביניהם את ימי העבודה, בין ימי תחזוקה וימי פיקוח. “ככה אנחנו מרגישים תחושת שייכות למקום, אנחנו לא רק מסתובבים, אלא מעורבים בכל מה שקורה כאן, אנחנו מורעלים למקום.” אומר מחפוז. הם הראשונים שמצלמים את ניצני הפריחה ומעבירים ביניהם תצלומים, הם הראשונים לגלות בעל-חיים מיוחד ומפיצים את המידע לחוקרים. ברמת הנדיב פועלים חוקרים רבים, זהו האזור הכי נחקר בארץ יחסית לגודלו. כמי שחיים כל יום בשטח הם זוכים גם להפתעות מעניינות כל הזמן. “אנחנו מזהים כל עקבה ממש כמו גששים. נדע להגיד מתי עברו כאן תנים, שועלים. למשל, כשכולם חשבו שאין כאן ארנבות בר, אבל מחפוז גילה אותן.”

יש משהו אחר באנשים האלה, אני חושבת לעצמי, סוג של שילוב בין אהבת הטבע והשטח, ידע עצום ומידה לא מבוטלת של צניעות. הרי זו עבודה מאד קשה, מצד אחד הרבה בדידות בשטח והמון עבודה פיזית, בימים הכי חמים ובימות גשם שוטף. מצד שני, יש לא מעט מפגש עם מטיילים בחופשות. וכידוע, לא כל המטיילים מקפידים על כללי השמירה על הטבע.

“ואיך מסתדר פקח שעובד כל הזמן בטבע ובמרחבים, עם כמות המטיילים הגדולה שמגיעה לכאן בחופשות?”

“אנחנו כל הזמן לומדים,” אומר מחפוז, “איך לדבר עם האנשים ואיך לקרוא אותם. אנחנו מתקשרים איתם מצוין, עוזרים כשצריך, עונים לשאלות ומדריכים על השטח.”

“האופן שבו אנשים מטיילים בטבע מלמד מאד על מי שהם” אומר חסן, “את המטיילים הקבועים אנחנו כבר מכירים כמו משפחה. כשאני רואה מטיילים כבר מרחוק אני כבר יודע עם מי יש לי עסק, אם הם מטיילים מתורגלים, אם הלכו לאיבוד, אם הם כאלה שישאירו לכלוך ובלגן…”

עם וואהבי, שעבד באותו יום משמרת ערב, הספקנו להחליף רק כמה מילים. “פקח ערב”, הוא סיפר, “דואג בין היתר להוציא את המטיילים כחצי שעה לפני החשיכה כדי שבעלי החיים יוכלו לצאת ממחבואם ללא חשש לשתות ממי המעיין ולהשיג מזון. בשעות הערב הפארק הוא שלהם בלבד.”

לקראת סוף הסיור, מורן, הפקח הצעיר, מארח אותנו במעיין לקפה וענבים. קשה יותר לדובב אותו לשיחה, “אני רק שנה כאן, יש לי עוד הרבה מה ללמוד” הוא אומר. “כמה זמן לדעתך תהיה כאן?” אני שואלת וקולטת את מבטו המחוייך של חסן.

פתאום קופץ לי משפט של מחפוז מלפני שעה. כששאלנו את חסן מה היית עושה אם לא היית פקח כאן? ולפני שחסן הספיק לענות, מחפוז פסק בשבילו: “שום דבר, היית מתפוצץ בכל מקום אחר. כשאני רואה אותך רץ מהמעיין אל שביל האופניים ברגל ונרגע לראות כשהעצים בסדר, אז אני יודע שלא היית מחזיק שעה אחת במשרד…”